אדם עומד אל מול השדה, אל מול היבול בתחילת העונה, ומסתכל על הנקודה הראשיתית, על ההתחלה. וכשהוא מסתכל על הנקודה הראשיתית הוא יודע שהוא עכשיו צריך לתת כותרת, מבוא, שער גישה לכל מה שהוא יעשה בהמשך, לכל העבודה הרבה של האיסוף והקציר. את הנקודה הראשונה שהיא השער והכותרת אותה אנחנו מעלים אל המקום אשר יבחר ה', אנחנו מעלים אותה אל הקודש. אנחנו לא יכולים להעלות את כל היבול אל הקודש אבל אנחנו רוצים לתת מגמה, כיוון, והראשית קובעת את הכיוון.
 
שנה חדשה גם היא יש לה ראשית. לקחת את ראשית השנה בתור כותרת לשנה כולה, בתור הצהרת כיוון, הצהרת כוונות, מה החלום, לאיפה אני רוצה שהשנה תלך, מה הכותרת של השנה הקרובה.
 
במהלך הבאת הביכורים ישנה ענווה גדולה של המביא. הוא יודע לומר שריבונו של עולם הוא שהוציא אותנו מארץ מצרים והוא הביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש, "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'", הוא יודע שהפרי הוא לא שלו, הוא קיבל אותו מריבונו של עולם. אנחנו יודעים שאת השנה הבאה אנחנו מקבלים מהקב"ה ואת כל מה שיקרה בה אנחנו מקבלים. ברור לנו שלאור זאת זו גם תהיה הכותרת. הקב"ה יושב בדין על כל שנה, כלומר הקב"ה הוא זה שנותן לנו את השנה הקרובה, את כל המאורעות שלה, את כל מה שיקרה בה. ועיני ה' אלוקינו מראשית שנה עד אחרית שנה, משגיחות ומבררות, הזמן הוא שלו, אנחנו רוצים להתאים את עצמנו אל המבט הזה, לקחת את הראשית, להביא אותה אל הקודש בשמחה. ביכורים היו נעשים בשמחה רבה, בשירה, בחליל, בתוף וכינור, להריע לפני המלך. להכריז הכרזה מערכתית, להיכן אנחנו רוצים להוביל את חיינו, איך אנחנו רוצים להסתכל על הפירות, על היבול, על השנה הקרובה שהיא תהיה מלאה מעשים ומלאה יצירות בעזרת ה', שכולם תחת ההכרזה המלכותית "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".