בפרשת האזינו אנחנו שרים שירה, שירת האזינו, כתובה כשירה, אבל מי שעוקב אחר תכני הפרשה, רובה של הפרשה לא כל כך מרנינת לב, לא כל כך סיבה לשירה ושמחה. הפרשה עוסקת באריכות בדין האלוקי הנוקב גם כלפי עם ישראל, גם כלפי אומות העולם. הציר המרכזי של הפרשה הוא שהקב"ה צדיק וישר העושה משפט גם על חטאי ישראל, גם על חטאי אומות העולם, ובכל זאת אנחנו קוראים לזה שירה.
יש משהו במשפט האלוקי הנוקב שממלא אותנו שירה . "ד' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים" שמחה גדולה בעולם- תגל הארץ, למה? "למען משפטך ד'". המשפט האלוקי גורם לנו לשמחה ולשירה, כי יש במשפט האלוקי את אותה תביעה בלתי פוסקת להתקדמות, את אותה דרישה לאי השלמה עם החסרונות, לחוסר ויתור כלפי השפלות המוסרית. ואין דבר אשר יותר משמח את האדם מהתיקון של חיי המוסר, של חיי הנפש , של חיי החברה ומצב האנושות, והתיקון הזה הבלתי מתפשר, הדוחף קדימה, כולו תוצר של המשפט האלוקי.
זה לא קל לעמוד במשפט, אבל אשרינו מה טוב חלקנו שאנחנו עומדים מידי שנה במשפט. המלך המשפט. המשפט הזה הנוקב גורם לנו להתחדש משנה לשנה, גורם לנו לנוע, לשוב. גורם לנו את אותה התקדשות והיטהרות שיש בה הרבה מתיקות והרבה סיפוק נפשי.
דוד המלך במזמור יט' בתהילים מתאר את המשפטים האלוקים "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו". והמשפטים הללו הם מאוד נחמדים ו"מתוקים מדבש ונופת צופים". המשפט הזה היורד עד תהום, יש בו דבש מתוק שמשמח את הלב, שיוצר טעם. טעם מחודש לחיים האנושים כאן עלי אדמות
דווקא ביום המשפט, דווקא ביום הדין אנחנו נטבול תפוח בדבש ונהיה מאושרים על ההכרח האלוקי לתקן, לעמול, לנוע קדימה. אנחנו נשיר שירת האזינו ונריע בקול תרועה "אשרי העם שככה לו", "אשרי העם יודעי תרועה". אשרי העם ששמח לעמוד נוכח המשפט האלוקי ולתבוע מעצמו להאזין, לשמוע, להשתפר ובסופו של דבר זו שמחת האנושות כולה. הרנינו גויים עמו. זאת רננה כללית במציאות כשהצדק האלוקי מתגלה ללא פשרות.
שנה טובה ושבת שלום