שירת האזינו, שירה עליונה מאד של משה רבנו, מבט על- היסטורי על כל תולדות ישראל העתידים להיות. ישנה מילה המופיעה שבע פעמים בשירת האזינו בהטיות שונות: השורש צ.ו.ר- "הצור תמים פעלו", כי לא כצורנו צורם", "צור ילדך תשי"... כאשר מילה מופיעה שבע פעמים בתוך פרשיה אחת, ודאי זוהי מילה משמעותית. אין כמו משה שמזוהה עם הצור. כאשר משה מנסה ומבקש "הודיעני נא את דרכיך", בפרשת כי תשא, ריבונו של עולם שם אותו בנקרת הצור. בנקרת הצור משה נפגש עם כל דרכי הנהגת ד' בעולם, עם כל הסדר המופלא של ההשגחה הנעלמת מהעין הרגילה. צור, אומר הרמב"ם במורה נבוכים, הוא המקור, התפיסה היסודית, סלע היסוד שממנו נחצבים כל הסלעים וכל האבנים, התשתית.

אברהם נקרא צור בספר ישעיהו: "הביטו אל צור חוצבתם...". משה רבנו הוא איש הצור המוציא מים מן הצור בפרשת בשלח, הוא שמביט במבט מאד מאד פנימי על כל ההיסטורי של עם ישראל, מתוך הבנה שאלו דרכי הנהגת ד'.

כדי להבין נכונה את שלשלת האירועים של האומה הזאת, צריך ללמוד בעומק גדול את דרכי הנהגת ד' המקוריות, את הסדר התשתיתי שעל פיו מנהיג ד' את עולמו. תולדות עם ישראל הינם תמצית תולדות העולם, ומה שמתרחש בישראל זה המקור לכל ההתרחשויות כולם. מהצור הזה, ההיסטוריה שלנו, נגזרים כל האירועים ההיסטוריים האחרים. באורות ישראל, פרק א', פסקה א', כותב הרב קוק שההיסטוריה של עם ישראל היא התמצית והמקור המשפיע, והרוח הישראלית היא הרוח המקורית לכל הרוחות והתרבויות שנמצאות בכל העולם.

משה רבנו חותם את ספרו ומבקש שכל אחד ואחד מישראל יכתוב לעצמו את השירה, ילמד אותה בעל פה, ויהיה מחובר כל הזמן אל המקורות, אל השורש, אל הצור, כי כך המבט יהיה מיושר ואז דרכי הנהגת ד' את עולמו יתבררו בישרות- "להגיד כי ישר ד', צורי ולא עולתה בו". אז יוכל דוד המלך לדעת שגם אם תקום עליו מלחמה- "בצור ירוממני". החזרה אל מבט הצור ירומם אותו, יישר אותו. "ירום ראשי על אויבי, סביבותי, ואזבחה באוהלו זבחי תרועה, אשירה ואזמרה לד'". היכולת לשיר ולזמר, היכולת לשיר את שירת האזינו, לסגל מבט שירי, יכול לבוא רק מתוך מבט של שבת, מבט של "מזמור שיר ליום השבת... להגיד כי ישר ד', צורי ולא עולתה בו".

שבת ראשונה של שנת תש"ע, שורש ומקור לכל השבתות של השנה, ומתוך השבת הזאת, מתוך קדושתה המיוחדת, יחצבו ויבואו שבתות השנה כולה הבאה עלינו לטובה, שבת שלום.