הקרבה היא בנו. הקרבה היא תחושה שממלאת אותנו בעשרה ימים אלו. הקדושה, התורה והמצוות, כל אלו "קרובים ללבנו". מרגישים אנו הזדהות עם כל הדברים שבמשך כל השנה אנו עוסקים בהם, מדברים עליהם, חפצים להתקרב, להתמלא, לרצות אותם... והנה עתה הם קרובים.

תחילתם- ראש השנה. בסגולתו המרוממת, בקולות השופר המעוררים, המרכזים את הלב, מבטלים ומפזרים את ערפילי היסח הדעת שממלאים חללו של עולם, בתפילותיו הנשגבות שאינן מנמיכות מעסק בתיקון עולם והעלאתו לשלמות העליונה ביותר, לא משהו פחות מזה, מתוך ההעמקה בפסוקים שבתפילת מוסף, בהם הדרישה למלכות שמים על כל יצור ופעול, להתאחדות האנושות כולה כאיש אחד, בהרמוניה מושלמת סביב האידיאל הנשגב של מלכות ד'.

מן העצמה המרוכזת הזו איננו רוצים, ואיננו יכולים, להתנפץ אל קרקע המציאות. לחזור באחת אל אפרוריות החיים והשגרה השוחקת, אל החולשות והעייפות. אנו נשארים בספירה עליונה זו עוד זמן מה, וממנה מתבוננים על עצמנו ועל סביבנו.  ואכן, מנקודת גובה זו, אמנם איננה יכולה להתמיד במשך כך השנה, להשאר בעינה בתוך גלגלי החיים ושחיקתם, אך איננה גם אשליה, הזיה ודמיון, כי אם מדרגת חיים אמיתית וריאלית- משם אנו שבים ומתבוננים על ההנהגה האלוקית את העולם. והנה, הכל נכון וטוב.               האמת , המשפט, אינם נראים לנו אז קודרים ומאיימים. לא תביעות קשות ועונשים אנו רואים, אלא חוקי מציאות הרמוניים, אמיתיים ומוכרחים. איננו דורשים רחמים, איננו מבקשים מעט התחשבות והבנה לחולשתנו, ויתור וחמלה, מפני שאנו, לפחות כרגע, איננו רוצים להיות חלשים, איננו רוצים לפגר אחר התביעה האלוקית מאיתנו. המשפט האלוקי איננו נראה מכאן זר למציאות, מעמד רחוק, עתידי שמאיים על הנמצאים כולם. המשפט הוא הנהגת המציאות באמיתותה. לא " מלך אוהב צדקה ומשפט" לכן מקרב אותם אט אט , אלא "המלך המשפט". הנהגת המלכות, שמנהיגה את הכל, היא האמת המוחלטת. מגובה כזה באה התשובה. משם בא הוידוי: אשמנו, בגדנו, גזלנו-ואיננו מצליחים להבין כרגע כיצד יכולנו?!   לא כמי שעומד רועד מול שופט מאיים, איננו מבין את השופט ואיננו מזדהה איתו כלל ורק הפחד, העמידה מול הכוח, ועימם התקוה האילמת "לצאת בזול", הם הממלאים את ליבו. אלא כמי שעומד יחד עם השופט עצמו במעין "התייעצות שופטים", ומתקשה להאמין שבדוכן הנאשמים משתקפת בבואתו שלו. ומשם, מקירבה כזו, עזיבת חטא כזו, קבלה לעתיד, וידוי דברים כזה, משם באים הכיפורים, מאליהם מתקלפים העוונות ומלבינה לשון הזהורית.

אלו הם עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ראש השנה מכאן, ויום הכיפורים מכאן מבודדים מהשנה כולה, עשרה ימים אחרים, מפגישים הם אותנו עם דמותנו הגבוהה, עם כל מה שנשמתנו מבקשת. עם מה שממנו באנו ואליו אנו הולכים. עם אמיתת הוויתנו, שאיפתנו וגעגועינו.

מתוך כך, רחוצים ומטוהרים, קרואים אנו להארת הפנים אלינו, להסתופף בצל האמונה. כבני בית, בהיקף החיבוק העליון. "ויהי בשלם סכוה ומעונתו בציון"