א. "שובה ישראל עד ד' אלוקיך כי כשלת בעוונך". אנחנו נדרשים לשוב עד ד', וראשיתה של השיבה היא בהכרה "כי כשלת בעוונך". הכשלונות בחיים הם תולדות של העוונות. כל הסיבוכים, הקשיים, חוסר ההצלחה בתחומי החיים השונים, נעוצים בשורשם בסיבה אחת- הריחוק מרצון ד'. פעמים שהדבר גלוי לעין, ופעמים סמוי, אך תמיד הוא נכון. ניהול כל חיינו על פי רצון ד' וחוקיו הוא המקור להצלחת החיים ושגשוגם. "ואחרי הבירור שמתברר אצלנו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא שכל אותו דלדול חיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקון את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם" (אורות התשובה,א'). זאת ההכרה הראשונית שמניעה את האדם לתשובה, גם אם אין היא עדין בשלמותה, והיא שובה עד ד' ולא שובה אל ד' (עיין להרחבה בספר לנתיבות ישראל,ח"א,עמ' קצ'ג).
ב. השלב הבא הוא בניית התודעה והרצון, הדרך לכך היא הוידוי. "בפיך ובלבבך לעשותו", כי כוחו של הפה הוא לעורר את הלב, לחדד ולהבהיר, להעמיק ולהפנים. "קחו עמכם דברים ושובו אל ד'". "איני שואל מכם זבחים ועולות, אלא קחו עמכם דברים שתתודו לפניו ובזה תשובו אל ד'"(מצודות). התיקון המעשי איננו השלב הראשון. קודם לו הוידוי, ההבעה הרצונית לנקיון מהחטא. "ומודה ועוזב- ירוחם". (עיין אורות התשובה,א',יא'). אומנם, הוידוי צריך להיות אמיתי, חודר, ברצון איתן ואמיץ לתיקון ושינוי, ולא כטובל ושרץ בידו: "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועילה לו עד שישליך את השרץ, וכן הוא אומר מודה ועוזב ירוחם..."(רמב"ם הלכ' תשובה ב',ג'). והנה הוידוי מעביר אותנו מתשובה "עד ד'" לתשובה "אל ד'". התשובה אל ד' היא רצון אמיתי לדביקות ולקשר, תשובה "לשמה", לא רק כדי להינצל מהכשלונות. העמידה בוידוי מבררת את הרצון. אם התשובה היתה נועדת רק כדי להנצל מהכשלונות, מתבקש היה לגשת מיד לתיקון, להנצל מהסיבות למכשול, לפטור את כל הבעיות שבמציאות. אבל התשובה איננה אמצעי לסילוק המכשולים, למרות שבאמת היא פועלת סילוק זה.התשובה באה לשנות את האדם, וזו המטרה העצמית התכליתית. האדם צריך להתהפך לאחר, לרצות דברים אחרים, להיות שייך למגמות אחרות, למהלך חיים אחר. עניין זה נוצר על ידי הוידוי. הוידוי משנה את התודעה שלנו, את הדימוי שלנו בעיני עצמנו, את הרצון, את המבוקש בחיים. על ידי "לקיחת הדברים" אנחנו שבים אל ד'. הולכת ומתחוללת בתוכנו מהפכה, אנחנו מבינים מהם החיים, רוצים באמת בבקשת קרבת אלוקים, מצד עצמה. "ואני קרבת אלוקים לי טוב"
ג. עומק השינוי התודעתי הוא בהבנה מהיכן אנו שואבים את כל כוחותינו כולם: "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד א-לקינו למעשה ידינו...". שורש הטעות והניתוק הוא בתליית הכח ב"מעשה ידינו". עבודה זרה, האללת הכח האנושי. כל זמן שהחיים נתפסים כבעלי כח עצמאי, והאדם נראה כבעל יישות עצמית, "אדון בתחתונים", אזי הקשר אל המקור העליון איננו מהותי ושורשי. קרבת א-לקים תמיד תשאר נושא המתלווה אל החיים, מצטרף, אך לא הכרחי. הקיום נותר בלעדיו. המכשולות שפגשנו בעוונותינו באים לעורר את ההכרה כי החיים עצמם מוצאים את קיומם רק בקשר אל מקורם הא-לקי. החיים אינם בעלי קיום מצד עצמם, אלא רק מצד שפע הברכה שניתנת בהם מטוב ד'. לעומת אמירת "א-לקינו למעשה ידינו", אנו מתפללים "ויהי ועם ד' א-לקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו'". השכינה שורה במעשה ידינו. נועם ד' שרוי בתוך העשיה שלנו. בלעדיו אין קיום, ועמו הקיום פורח ומשגשג. זאת התודעה שמוגדרת גם בספר דברים: "... ואומר ביום ההוא על כי אין א-לקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". "א-לקי בקרבי"- זו תודעת התשובה, זו המהפכה המתחוללת בתפיסת עצם החיים, מהותם ומטרתם.
מתוך תשובה פנימית זו מתעוררת הברכה מלמעלה: "ארפא משובתם, אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה, ויך שורשיו כלבנון..."