נתייחד חג הסוכות משאר החגים בהדגשה המיוחדת על מצות השמחה, "זמן שמחתנו". יש משמעות מיחדת לגילוי השמחה דוקא מתוך הרושם של הימים הנוראים. תחושת השמחה נולדת באדם בהצטרפותם יחד של שני יסודות: החידוש וההתאמה. ראשית, יש צורך בחידוש. כאשר האדם נפגש עם דבר שהוא עדיין לא חלק ממנו, דבר גדול יותר, משוכלל יותר, המעניק לחייו נופך חדש - אזי יש בסיס לשמחה. כל זמן שהאדם 'בתוך עצמו', במובן הרוחני, המידותי והמעשי, לא נולדת בו תחושת משמעות. זו תיוולד דווקא מתוך הקשבה אל מה שמחוץ לו, וקבלתו אל תוכו. דווקא עמדה של כניעה למה שלמעלה מאיתנו תתן לחיינו ערך חדש.
אבל, בחידוש אין די. אם האדם יקבל מתנה נפלאה, איך איננה מתאימה לו - לא יתעורר אצלו רגש השמחה. (נסו לתת לילדכם הקטן סט ספרים של "חידושי ר' עקיבא אייגר" או "קצות החושן" וכדומה). פעמים שאצל האדם נמצא אוצר גדול, אך הוא אינו מודע אליו או עדיין לא חפץ בו. ופעמים שהאוצר הזה הוא מלא בתורה, בדעת ובמידות טובות. אך עוד לא התפתחו באדם הרצון, ההזדהות וההתאמה. במקרה שכזה, האם הוא 'צדיק עצוב'. רק כשהולכת ומתברר בתוך האדם ההכרה בזהותו, בפנימיותו, וממילא - ברצונותיו ושאיפותיו האמיתיים, אז מתגבר בתוכו הרצון האדיר לקבל, לשמוע, להתמלא. הוא מרגיש שזה מתאים לו, שזה 'הוא', הוא מרגיש שמח.
בספר 'מוסר אביך' הוגדרו שני היסודות הללו כ"שמחה וטוב לבב": "השמחה באה מצד הידיעה בעילוי ערך העבודה...וטוב לבב - מצד הידיעה שראוי לו לעבוד" ו "כאשר יהיה לנו דבר שתמיד הוא למעלה ממדרגתנו והוא טוב לנו אז ראויה לה השמחה התמידית עם כל יושנה". ולכן, המסקנה העולה מכך היא שישנם שני נושאים בהם עלינו לעסוק: " א. רוממות ערך העבודה, שהרי היא מקרבת ממש את האדם ליוצרו יתברך, ב. מעלת נפשו ורוחניותה מצד עניינה...".
המהלך הנשגב של הימים הנוראים מותיר בקרבנו רושם עז של שני היסודות. מצד אחד גוברת בתוכנו תחושת ההתאמה, הרצון לקרבת אלוקים. גילינו את עצמנו, התוודענו לרצונותינו האמיתיים. השתחררנו מעט מההשפלה של חיי העולם-הזה הנמוכים, ומהדימוי שיצרנו על עצמנו. "וכששבה הנפש להיות גברת הבית (ולא הגוף), ממילא נתגברה אצלו השמחה ביתר שאת" (ראה שם משמואל, סוכות תרע"ט).
ומצד שני, יחד עם ההחשפות לטהרת נפשנו, אנחנו מתמלאים ביראה. עמדנו מול הגדולה האלוקית, מול המשפט והדין, מול האמת בכל עוצמתה, התובעת גדלות ורוממות. בתודעתנו נפגשנו עם עולם עליון, שלם, המקיף אותנו, ואליו אנחנו שייכים. וכך נאמר ב"תנא דבי אליהו": "שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי". "כי הירא האמיתית נולד ממנה שמחה" (ראה שפת-אמת, סוכות, תרמ"ג. וב"מוסר הקודש" עמ' קפ"ז: "השמחה הטהורה מיסודה היראה"). דווקא תחושת המרחק, היראה, שהיא תחושה שלכאורה עלולה לבטל את השמחה ותחושה היישות שבנו, דווקא היא מולידה שמחה. מרחבים חדשים חודרים לתוך חיינו, שאיפות חדשות , חלומות ומאויים. ואנו כל כך רחוקים, וכל כך מתאימים. והמרחק וההתאמה, השמחה וטוב הלבב, ממלאים אותנו חדווה, נועם ומתיקות לקראת השנה החדשה.