כשחוזרים הביתה אחרי יום הכיפורים מגיעים לבית שבמידה רבה הוא סוג של ממלכה. אדם בביתו מרגיש שהוא מלך קטן. הבית מותאם לנוחיות של האדם, לצרכים שלו. אדם משקיע את מיטב הונו ואונו, הרבה מחשבה, תכנון ויצירתיות על מנת שיהיה לו נעים בבית יפה, בבית מסודר. במידה רבה ההתעסקות שלנו בבית עלולה לאבד מאיתנו את הידיעה שאנחנו כולנו שייכים לארמונו של הקדוש ברוך הוא, לארמון המלך הגדול. ועד שאנחנו משקיעים בארמון הקטן שלנו, בל נשכח שהעיקר הוא הארמון של המלך.
ארמון המלך הוא יותר דומה למקום שנקרא סוכה. מקום שמבחינת העולם הזה הוא לא כל כך מצליח, אומר המהר"ל בנצח ישראל, סוכת דוד היא נופלת. סוכת דוד לא כל כך מצליחה להחזיק חוסן לפי הפרמטרים של העולם הזה, כי זה לא הנושא שלה. דוד לא כל כך השקיע בארמון הפרטי שלו. ביתו היה פתוח לרווחה לכל מי שהיה צריך. לא היה לא זמן להתעסק בייפוי הבית הפרטי שלו. את כל הזהב ואת כל הכסף, את כל מה שהוא אגר, את הכל הוא תרם לבית המקדש, לבתי כנסיות, למפעלי צדקה, למפעלים לאומיים, לא לבית הפרטי. גם שר הצבא שלו - יואב, ביתו, אומרים חז"ל, היה כמו מדבר, לא מקום מתנשא ומצוחצח, מקום שהוא פתוח לכל עבר כאהלו של אברהם אבינו שארבע פתחיו מכוונים לכל כיוון. הסוכה, מקום שאליו אושפיזין מגיעים, מקום שלא מבטא השקעה גשמית אלא בעיקר השקעה רוחנית של מחשבות ורצונות, של זיכרון, של חסד. סוכה שבה אנחנו שמחים לארח דמויות כאלו של אברהם, יצחק, יעקב, דוד. סוכה מיוחדת, סוכה שבה המלך מרגיש בבית, שכינה שורה שם.