"וזכרת כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אחד הפסוקים המרכזים בפרשת השבוע שלנו, המתריע דווקא כשנכנסים לארץ מפני השכחה. גם בפרשת ואתחנן קראנו על סכנת השכחה דווקא עם הכניסה לארץ.
כשנכנסים לארץ ופנינו מופנים אל היצירה, העשייה, הבניה ואל ההתחדשות, העתיד מאוד מושך את העין. ויש בכך ברכה גדולה לשאוף אל העתיד, לרצות חיים פורחים בעתיד. הזיכרון, הוא אותה יכולת שלנו לחבר את העתיד לעבר ואת העבר לעתיד. לא מזמן קראתי, שאיש מדיני במדינת ישראל אמר, שאין לו שום רגשות לתשעה באב כי אותו מעניין העתיד. אבל אנחנו לא יכולים בלי זיכרון.
הזיכרון, הוא בעצם שאיבת הכוחות מהשורשים. הזיכרון, הוא מציאת המעיינות שמהם יושקו שדות העתיד. "וזכרת",יצאת מצרים היא שורש הכל, היא שורש כל הכניסה שלנו לארץ, היא שורש כל העתיד שלנו כאן בארץ. רק לא לשכוח, לא לשכוח את המעיין, את מקור הברכה.
"זכור את יום השבת לקדשו", נכון שבששת ימי המעשה יש המון עשייה ותחושה של בניית חיים עתידים, ומלאכה שמקדמת את העולם. אבל בסופו של דבר בכניסת שבת שרים "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה". עבודת גדולה עבודת הזיכרון ודווקא בראש השנה, ביום שבו אנחנו נעסוק בתקוות שלנו לקראת השנה החדשה, לקראת עשייה מבורכת אנחנו "נברכך מקדש ישראל ויום הזיכרון".
שבת שלום