"כל המצוה הזאת אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירישתם את הארץ" מלבד חובת הקיום מחמת הציווי כשלעצמו, נדרש קיום כל המצוות לשם החזקת מעמד בארץ ישראל. התרשלות בקיום המצוות עלולה להביא אחריה את הרע מכל, את השכחה.

במדבר היה הדבר פשוט יותר: "ויענך- וירעיבך- ויאכילך את המן למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם" המדבר הוא מקום שאינו מאפשר כל קיום. אלמלא השפע שניתן מיד ד' היו הרעב והעינוי ניכרים מיד. מצב כזה אינו מאפשר לשכוח את ד'.

אולם עתה, ארץ שהחיים בה אינם סכנת קיום מתמדת, ארץ בה כאשר האדם עמל, יש לו לחם לשובע ואינו יודע מחסור, כאן קיימת סכנת השכחה. וכאן בארץ ישראל, האחריות על זכירת היסוד הזה, שכל מה שיש לנו הכל מאת ד', מוטלת עלינו. רצון ד' הוא שנאכל ונשבע, שנהנה ממתיקות וריבוי פירותיה. שנשב בבתים טובים ונחיה חיים נעימים. על כן באה ההצלחה ומאירה את מעשה ידינו והם צולחים לנו, אולם על כתפינו מוטלת החובה לראות בכל זה מתנת ד'- וזכרת את ד' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. הביטוי "אשר לא במסכנות" תאכל בה לחם, כך מבאר בעל 'כלי יקר' משתלב עם ההזהרות שיבואו בהמשך מפני הרדיפה אחר מותרות. זוהי ארץ שבה אפשר לשבוע לחם ולא להיות מסכן זהו שבחה, שאין היושבים בה סובלים מחסור. אולם מעבר לזה, שפע של מותרות, זהו כבר דבר שאינו נצרך ואף מזיק. אמנם אפשר בארץ להגיע לכך, כמבואר בהמשך, בהזהרה "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירבון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ד'..." עודף מותרות, זהו כבר התחום המסוכן, העלול להשכיח חלילה את הנותן.

על כן לא נשתבחה הארץ בכסף זהב, אלא בברזל ונחושת. אלו נצרכים לקיום וחרושת המעשה וכלי העבודה. הזהב והכסף שייכים למותרות, מהם יש להשמר מאד.

אף בדורנו זה, שעם כל התלונות והמחאות על יוקר המחיה, נמצא בידי הכל הרבה מעבר לדרוש לקיום, אנו יושבים ב'בתים טובים' מלאים מותרות ראוי עוד לזכור ולשים על לב את אזהרת משה לזכור את ד' ולהסתפק ולחם לשבוע. 'לא במסכנות תאכל בה לחם'  זהו שבחה של ארצנו.