מסופר על אחד מבעלי המוסר, שהיה מנהגו בימי אלול לקרוא את הפסוקים שבספר דברים. ואכן, אין כפסוקי הפרשות הללו לעורר אותנו לאהבת ד' ויראתו, ולקשר אותנו אל חיבת עם הקודש וארצו. הפסוקים העוסקים בשבחה של הארץ עם הפסוקים המעוררים לתשובה ודבקות במצוות ד'- כולם יחד מכניסים אותנו לאוירה כללית- ארץ ישראל היא היכלו של מלך. בארץ- ישראל כל החיים קשורים ברצון ד'. עד כמה הדברים מרוממים ומחייבים כאחת.
תוך אוירה מיוחדת זו, אנחנו מקבלים גם תזכורת לחולשותנו וקטנותנו: "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם...", "וידעת כי לא בצדקתך ד' אלוקיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה". כחלק מתזכורת זו אנחנו מצווים גם להזכיר לעצמנו את הכשלונות מהעבר: "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ד' אלוקיך במדבר...". ובמדרש "תורת כהנים" (תחילת פרשת בחוקותי) דרשו חז"ל: "יכלו בלבבך, כשהוא אומר "אל תשכח" הרי שכחת הלב אמורה, היא מה אנו מקיים "זכור"- שתהא שונה בפיך".
הרמב"ן- בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם (מצוה ז')- הסתפק האם הוראה זו היא לדורות, ויש שחשו לדבריו וחייבו להזכיר בפה פסוק זה (כשאר מצוות הזכירה). מכאן המנהג של אמירת הזכירות לאחר תפילת שחרית.
בהקשר של עניינה של הפרשה, נראה שעיקר המטרה של מצוה זו היא הענוה. בל נחשוב שצדקתנו הבחירית היא המקור להצלחתנו, ובל נסחף אחר מה שאנחנו מוצאים בכשרונותינו ומעשינו. לא משם אנחנו יוצאים, ולא משם יונקים את התעצומות. העוז- והענוה, לחי עולמים. העוז בא דווקא מכוחה של הענוה. ככל שיודעים מהיכן באמת נובעים החיים, כך מקבלים יותר עוז ותעצומות, אמונה ובטחון, ודאות בצדקת הדרך. בארץ- ישראל כל החיים מתעלים לקישור ברצון ד'. החיים כולם יונקים ממקור הקודש. אין "חיים סתם", המתקיימים כמציאות טבעית כשלעצמה. זוהי המדרגה- והאתגר- שבחיי ארץ- ישראל. אלו הכיסופים שלנו לשלמות כזאת ש"תאיר ארץ מכבודך". ולכך נדרשת הענוה, כנקודת מוצא שאי- אפשר בלעדיה. "וענוים ירשו ארץ".
גם מילות הפתיחה של הפרשה רומזות לנו לאותו כיוון: "והיה עקב תשמעון...", ומיד אנו נזכרים בפסוק שבמשלי: "עקב ענוה יראת ד'" (ועיין בשל"ה כאן). "מי ששונא את הגאוה זוכה לאהבת ארץ- ישראל" (מידות- ראי"ה). בתודעת הענוה אנו שותלים את עצמנו במקור העמוק שלנו, ועל- פיו חיינו מתנהלים. כל השתלשלות החיים, להדרכותיהם השונות, נגזרת מנקודת המוצא הזו.
כל שאלות החיים, בצמתים השונות שלהם, מעוררות בנו את השאלה- מה אנחנו באמת רוצים. מה חשוב לנו, מה עקרוני יותר ומה עקרוני פחות. על מה אפשר לותר ועל מה לא. מה לקנות ומה לא, במה להשקיע, כיצד לחנך את הילדים, וכו' וכו'. וכששואלים- מה אנחנו רוצים, צריכים מיד לשאול: מה ד' רוצה. ובפרשה נמצאת תשובה: "מה ד' אלוקיך דורש מעמך, כי אם ליראה את ד'". כמובן, מתשובה כללית זו עדיין לא נפתרות כל השאלות הפרטיות, אבל היא זו שצריכה לתת לנו את נקודת המבט הראשונית, שעל- פיה נעריך ונשקול את צדדי ההתלבטויות. וליראת ד' זוכים ע"י ענוה, כאמור בפסוק שהוזכר: "עקב ענוה יראת ד'", וכדברי הרמב"ן המפורסמים באגרתו: "ובעבור הענוה תעלה על לבך מידת היראה, כי תתן אל לבך תמיד מאין באת ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". הענוה מוציאה אותנו מעצמנו, מהזוית הקטנה והמצומצמת, ומקשרת אותנו לראיה עמוקה ומקיפה- מאין באת ולאן אתה הולך. ראיה זו יראה. יראת ד' היא ההסתכלות הבהירה והמקיפה על החיים, והיא המבוקש מכל פינה ופינה שלהם.
אם- כן, הזכירה שלנו- המעשית והיומיומית- תוליד בתוכנו ענוה גדולה, ובעקבותיה תעלה על ליבנו היראה, תלך ותשכלל, ותיישר את כל אורחותנו, וממנה הצלחת החיים וחוסנם: "והוריש ד' את כל הגויים האלה מלפניכם... כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה... לא יתיצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם יתן ד' אלוקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה, כאשר דיבר לכם" (סוף הפרשה).