בהיות הלב אטום, בלכתנו שובב אחרי שרירות ליבנו הרע, לא די במכה אחת אשר תחזיר אותנו למוטב, גם לא שתיים או שלוש. "ויספתי לייסר אתכם שבע על חטאתיכם". מידת הדין האלוקי ניתכת עלינו מכל זוית ופינה של המציאות.
הוא הדין והוא המידה, כאשר נקראים אנו להתנחם נצרכות לא פחות משבע קריאות לנחמת ציון. נראה כאילו מתקשה כביכול כנסת ישראל לקבל קריאה זו להתנחם. ולא מפני שאינה מאמינה חלילה בנבואות הנשגבות, המבשרות עתיד אחר, ימים של פיוס ותיקון, אדרבה, נוחה היא מטבעה לראות את הצד הטוב ולא הקודר. אף על פי כן איזו מניעה יש כאן. וכמעין "ויכוח" בינה ובין הבאים לנחמה: "אמר הקב"ה לנביאים: לכו ונחמו את ירושלים. כיון שבאו אצלה, אמרה: כבר אזני מלאים מן התוכחות ואתם באים לנחמני?!" (מדרש זוטא איכה א'). הקושי בקבלת התנחומים נעוץ ברושם התוכחה המהדהד עדיין בתודעה.
שהרי התוכחה אינה רק הודעת הפורענות המתרגשת ובאה, התוכחה עוסקת בראש ובראשונה בעוונות, בשכחת התפקיד, בעזיבת המוסר ובפריעת הטבע הישר במידות ובמעשים. "עדיין אזני מלאים מן התוכחות", ואיך אנחם? וכי נתקנו כל החטאים גורמי הגלות?! וכי עקרתי משורש את כל המידות הרעות אשר הפילוני לבאר שחת של גלות וחורבן?! כל עוד לא חשה כנסת ישראל שהיא נקיה וברה מכל חטאת העוונות, אין נכנסים באזניה תנחומים כלל.
וכציד באמת מנחמים אותה? והלא אי אפשר בלא תנחומים כלל שכן נצטוו הנביאים בציווי כפול: נחמו, נחמו עמי! אלא שתנחומים כפולים נשלחים לאומה שנפילתה הכפולה הביאתה לידי חשבון נפש כפול, ובזה יכנסו אל ליבה. "כי לקחה מיד ד' כפליים בכל חטאתיה"
וזהו סוד העניין, כאשר בארו תלמידי הגר"א, ר' חיים מוולאז'ין (רוח החיים ג', ב').
משל למה הדבר דומה? לאב, שבנו האהוב נפגע קשות בתאונת דרכים. מעצם המכה, איבד הבן את ההכרה, אינו מגיב לכאב ואינו מתלונן. האב, לעומתו, מתייסר ביסורי נפש נוראים, עד להתבשרו מפי הרופאים: הבן יצטרך לעבור תקופת שיקום כואבת, אך חייו ניצלו. כשמתעורר הבן ומוצא את עצמו חבוש ומקובע, הוא מתאונן וזועק מעצמת הכאבים. גם לאב קשים ייסורי הבן, אולם קלים הם לעומת רגעי האימה והכאב שעבר עת חשש לחייו. ודווקא את אותם רגעים, הקשים יותר לאין ערוך, לא חווה הבן כלל, וכל כולו נתון לכאבי ההחלמה.
כשאנו מעמיקים להתבונן במבט אמוני על הייסורים הפוקדים אותנו הפוקדים אותנו בעולם הזה, אנו מבינים אותם לא כעונש חיצוני, אלא כניתוח חיוני להצלת החיים, בו חותך המנתח גידול ממאיר ומסירו מגופנו. כיצד איפה אנו מתחננים להסרת הייסורים מעלינו, וכי איננו רוצים להבריא?!
אך אם מתרוממים אנו עוד מעט, ומצטערים לא רק על הייסורים האוכלים בנו אלא גם, ובעיקר, על הגורם להם, על ה"תאונה" שריסקה כך את עולמנו ועל הצער הנגרם מריסוק זה להשראת השכינה בארץ. עתה מקבל הצער עומק אידיאלי, מתקרב הוא לנקודת האמת שלו, ומתאחד עם הכאב האחד המנסר בחללו של עולם שבור זה מאז נפילתו.
ובזה מובטחת היא הנחמה, כי אז מסתבר שהניתוח אכן הצליח, והחולה שב ושואף אל מצב בריאותו.
הוא אשר אמרנו: הנפילה כפולה היא- עצם השבר, והתוצאה- ייסורי הגלות.
חשבון הנפש כפול הוא- על אסוננו הנורא שהבאנו עלינו, ולא פחות מזה- על צער השכינה שבנפילת האומה בחטא.
והנחמה כפולה היא- ינטעו הנשמות, יבנו הנהרסות, ועיקר העיקרים- תשוב שכינת עוזנו לשכון כבוד בארצנו.