פרשת השבוע, פרשת עקב, ממשיכה להעסיק אותנו בענייני ארץ ישראל ובאופן מאוד מדויק הפרשה מחברת בין ארץ ישראל לבין מושג הברכה, "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
ארץ ישראל ניתנת לנו בשביל הברכה. בדרך כלל הנושא של הארץ זה נושא בפני עצמו, לקבל תועלת גשמית כזו או אחרת מן הארץ. הברכה היא עניין שבין אדם למקום. בארץ ישראל זו מטרת כל הארץ, ארץ מלשון רצון. ארץ ישראל היא ארץ שכל עניינה הוא הופעת הרצונות, זה מקום הרצונות. וכל מה שצומח פה בארץ באמת זה הרצונות. הפירות והפרחים של הארץ צומחים בשביל להצמיח בתוכנו רצונות. האוכל של ארץ ישראל, היבול של ארץ ישראל, הוא יבול שמצמיח בתוכנו רצונות. משה רבינו רצה לבוא לארץ והגמרא שואלת, וכי לאכול מפירותיה הוא צריך? מסביר "שער החצר", שכתב שש מאות ושלוש עשרה, תרי"ג שבחים ודרשות בעניינה של ארץ ישראל, שאין הווא אמינא שמשה רצה את הפירות מצד גשמיותם אלא הוא רצה את הרצון שבפירות, את הברכה הרוחנית שבהם. כי כל הארץ ניתנת בשביל זה, בשביל להיפגש עם הרצון החבוי בארץ, "משביע לכל חי רצון". לכן בברכת המזון אנחנו כל כך עסוקים בענייני הארץ, על הארץ הטובה, בניין ירושלים, בניין המלכות, ציפיות של בניין הארץ. לפני שמברכים ברכת המזון בארץ ישראל שרים שיר המעלות, לשון תקווה, בחוץ לארץ נזכרים בגלות. כל המאכל, כל האכילה רוצה להתחבר לעניינה של הארץ, לרצון. זו מטרת הארץ – לברך. בשם הרב אליהו לפיאן, אחד מבעלי המוסר, מקובל לומר שארוחה צריכה לקחת חמש עשרה דקות. חמש דקות לאכול ועשר דקות לברך. הלוואי ונזכה לברך באמת מעומק הלב על כל נשימה ונשימה שאנחנו נושמים את אוירה המופלא של הארץ על כל טעימה וטעימה שאנחנו טועמים מפירותיה הקדושים של הארץ. וכשברכה תהיה בפינו אז גם הארץ תשביע את נפשנו עוד ועוד רצונות עליונים.