מדרגות רבות לה ליראה, וידועה היא ההבחנה היסודית שבדברי הראשונים שבין יראת העונש ליראת הרוממות, אך בכלל ניתן לומר שעיקר העניין של מושג היראה היא היחס שלנו. הנושא הוא איזה יחס מתעורר בנו כלפי גדולת ה' והקשר אליו. היחס – זו העבודה שלנו. אנחנו מקבלים את ה"נתונים", את מה שניתן לנו בהשגחת ה', אם טוב ואם רע, והשאלה המרכזית היא איך אנחנו מקבלים אותם, מה הם "עושים לנו", מה היחס שלנו אליהם. מבחינה זו, אכן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". עיקר איכות חיי האם אינה דווקא מה הוא הספיק לעשות, אלא איך הוא עשה, מתוך איזה יחס, גישה, רצון ומחשבה.
 
ההגדרה העיקרית של היחס שביראה היא המרחק, תחושת הקטנות והסופיות שלנו לעומת הגדלות והאינסופיות של הבור. בתחושה הראשונית שלנו, יש משהו מרתיע ביראה, מרחיק, מפחיד, ואולי אפילו משתק לעיתים. אך הבנה אמיתית רואה היטב איזו איכות טמונה ביראה, כמה קשר, כמה התחדשות ושמחה. היראה היא חלק מבניין הקשר. היא באה להעמיד את ההתקשרות על טיבה ומהותה. האהבה לבדה, תחושת הקשר והחיבור – יכולה להיות מאוד מקטינה ומצמצמת. אל מי אנו מתקשרים, את מי אנו אוהבים. וליתר דיוק – מה אנו אוהבים במושא האהבה שלנו. האהבה לבדה עלולה להותיר אותנו בעולם מושגים נמוך, בתוך עולם אנושי בעל השגות אנושיות, כוחות אנושיים, וחולשות אנושיות. ובתוכו אנו מוצאים קשר ורצון לכח האלוקים שבחיים, המתסיס, המפרה, המלמד ומחכים.
 
אם האם נקשרנו באמת אל אלוקים, אל מה שמעבר לכל מילה וכל מושג? וממילא – האם אכן אנו מצויים במהלך של התחדשות והתעלות, או שאנחנו "בתוך עצמנו", בעולמנו המוכר, המושג, הקליל, הרפוי, והלא כל כך מחייב?
 
את מצוות היראה אנחנו מוצאים בהקשרים שונים – מורא אב ואם, מורא רבו, מורא מקדש והסתעפותו למורא בית הכנסת, "מקדש מעט". כל אלה בונים את הקשר הנכון. בלא אלה איננו מתקשרים באמת למה שטמון, למלוא המשמעות של המעגלים, הנפשות והמקומות שמקיפים וסובבים אותנו. יראה היא סוג של קשר.
 
בהבנה כזו, היראה איננה כבר מצווה גרידא אלא היא חכמה עמוקה. יראת שמים היא התוודעות אינסופית למה שיש עוד, למה שעדיין לא התגלה, ולמה שלעולם לא יוכל להתגלות בכלים מוגבלים של אותיות ומילים. לפנינו לימוד גדול ומעמיק שמקיף את כל חיים האדם ומעניק להם אופק חדש, נופך אחר, משמעות חדשה. אכן – "אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד". לא יבוא האדם אל שלימותו, לא יגיע למנוחתו, למיצויו, למקומו הנכון, בלא העמדה מעמיקה של יראת שמים שהיא תמונה חדשה על המציאות כולה. ולכן – "הן יראת ה' היא חכמה", "ואמרו רבותינו ז"ל הן – אחת, הרי שהיראה היא חכמה, והיא לבדה חכמה..." (הקדמת מסילת ישרים). אם אנו רוצים לדאוג ל"כל האדם", להביא לידי שלימות את כל כוחותיו, כל מלא יישותו, ממעמקי נשמתו עד תהומות הנפש ונטיות הגוף, מוכרחים אנו "להפתח" בענווה גדולה ליראת שמים. (ועיין מוסר הקודש עמ' ח').
 
היראה איננה מפני גורם זר, מנותק. היראה היא קשר חי, מתעלה ובלתי פוסק. ריחוק איננו ניתוק. אדרבה – "מרחוק ה' נראה לי", ראיה נכוחה צריכה את המרחק. וכבר רמזו בעלי המוסר על עניין זה בדברי משה רבינו במעמד הסנה "אסורה נא ואראה". "אסורה" – לשון התרחקות, ודווקא כך – "ואראה". המרחק יוצר מרחב של מבט, ראיה כללית, התקשרות אינסופית.
 
פעמים שאנו, בדורות של גאולה, בה מתגלה אהבת ה' אותנו, והחיים תוססים ומלאי עניין, עלולים לשכוח את מעמד היראה. ופעמים שהחיפושים הם סביב "האהבה", כיצד "להנעים" ואולי אף "להנמיך", כדי שיהיה מתאים, כדי שנוכל להתחבר. עלינו לזכור שהאהבה תקבל את איכותה האמיתית אם תלווה ביראה, ואם תבוא מכוחה. היראה היא הרקע והאיכות לאהבה.