אחרי פתיחה מזמינה כזו היינו מצפים לפתרון מרגיע, זה לא כ"כ קשה בסך הכל... במקום זה יש פירוט של כל החובות והקשיים והציוויים הרבים שאותם אנחנו כבר מכירים.

הגמרא בברכות מבינה שהפתיחה אינה עוסקת בכל פרטי הפסוקים אלא רק בענין ה"יראה" ולכן היא שואלת "אטו יראה מלתא זוטרתא היא?" כלומר הפסוק רוצה ללמדנו שמוקד "שאלת ה'" הוא היראה וכל השאר זה בגדר מעלות עליונות ולא חובה בסיסית. אולם גם אחרי זה מקשה הגמרא – גם מידת היראה היא מידה עליונה שלא כ"כ פשוט להיות בה.

מידת היראה מצטיירת באופן פשוט עם חלישות ורפיון "יותר מדאי מורגלים לחבר מושג של יראה עם חלישות הנפש ואהבה יתירה לעצמיותו, עד שמביאה לחרדה מכל דבר". יראה במובן של "אני כ"כ קטן, הכל מוחלט בשבילי  ואין לי שום אפשרות לשלוט בזה" מה שמביא לבטלנות וקפיאה במקום.

לא זו שאילת ה' מעמנו, היראה צריכה להוות מפתח לעולמו הרוחני של האדם, כרטיס הכניסה, הקרוב ומושג לאדם, לכל צדדי העבודה, גם אלו העליונים ממנו.

יראה אינה יכולה להיות "מתת אל", לא יכול להיות שה' יקנה לאדם את תחושת הריחוק ממנו עצמו, זה תחום שחייב להיות באחריותו הבלעדית של האדם. תחושת המרחק, היראה,  אינה כתחושת הקרבה, האדם צריך לבנות בקרבו מוכנות לצמצם רצונותיו ותאוותיו מתוך נאמנות לדבר שהוא חש שהוא גדול ממנו, באורך פלא אין תחושה זו סותרת את האהבה והקירבה, כמו בין שני אוהבים, תחושת הקירבה גורמת לאחד לבטל רצונו מפני רצון אוהבו.

תחושה זו של יראה אינה יכולה להשאר רק כהבנה עקרונית פילוסופית של מערכת יחסי האדם עם בוראו, יראה פירושה הפנמה והעברת המושגים מ"בחוץ" פנימה, תפיסת היראה היא תפיסה שכל ענינה סוביקטיביות, עמידת האדם מול אלוקיו ותפיסתו הוא, ע"פ מקומו ומדרגתו. וכך כותב הרב קוק  "כי היראה תבא רק בקחת האדם את אופן ההנחה שינוחו המושכלות בנפשו ג"כ לענף מענפי ההכרה האמיתית. ובהיותו משיג שנקודת האמת ימצא רק ביחסו הפנימי אל כל השגה, א"כ התכלית של כל ההשגות, שהיא הדעת [את] אלהים, צריכה ודאי להיות נקבעת בתוכו מצד יחסו אלי', וזה יהי' עומק האמת בהשגה. וזהו שאין לו להקב"ה בבית גנזיו, עומק ההשגה באמתת ד' אינה כ"א אוצר של יראת שמים בלבר, בהיותו מבקש את האמת בנפשו הפנימית ישיגנה. אמנם זאת היא מדת כל אדם, שאין האמת מתגלה אליו כ"א כפי הכרתו ורישומו הפנימי".

אז מה ה' שואל מעמנו? להוסיף יראה, להפנים, להחדיר פנימה את עקרונות הרוח הכלליים, ליצור עולם פנימי של יחס ושל חיים. בשביל זה צריך המון חופש, אין אפשרות ליצירה עצמית פנימית ללא חופש, ביראת שמיים יש את החופש הכי מוחלט שקיים במציאות. בחיי היום יום אין שום דבר חופשי באמת, הכל תלוי בהמוני גורמים, שרבים מהם אינם בשליטתנו, אבל איך אנחנו מתמודדים עם המציאות, איך אנחנו סופגים בקרבנו את החיים- זה לחלוטין תלוי בנו, זה בתחום היראת שמיים.

אז מה כ"כ פשוט בזה? אז קודם כל הגמרא אומרת שרק למשה זה פשוט... מכל מקום התורה בפשטיה מוסרת לנו מסר- אין עליך החובה להישג אוביקטיבי מסויים, בסה"כ יש עליך חובה להיות אתה, לעמול על מפגש אמיתי ועמוק עם החיים ולבנות את מה שאתה ראוי לו. עכשיו זה נשמע יותר קל, הרי זה טבוע בנו, רק צריך קצת לזוז ולהוציא את זה לפועל. "המושג של יראת ד' הוא מוסיף עז וגבורה בנפש האדם המבין אותה בטהרתה, היא עושה את החיים מלאים ענין ושאיפות גדולות, וממלאה אותם ברוחניות נשגבה, המזככת את כשרונות הנפש באור אש קודש".

שבת שלום!

לתגובות – betbaron@gmail.com