שכחה גאוה וזיכרון / הרב אליעזר קשתיאל
השל"ה הקדוש דורש על הפרשה שלנו דרוש שלם ע"פ הפסוק, עקב ענווה. פרשה שכולה עוסקת במידת הענווה כאשר באים לארץ ישראל. הענווה קשורה למידת העקב. העקב זה החלק הנמוך ביותר ברגל. ענווה זה לזכור שהקב"ה "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ענווה זה להודות לה' על הארץ הטובה, ענווה זה לשמוח במה שריבונו של עולם מעניק לנו, לברך.
בשביל לזכות לארץ ישראל. בשביל לזכות לאהבת ארץ ישראל, התורה מלמדת אותנו את חשיבות הזיכרון, הזיכרון שה' דואג לנו, נותן לנו ומסייע לנו.
הפרשה שלנו יוצרת קשר בין שכחה לגאווה "ורם לבבך ושכחת". כך אומר גם הרמח"ל במסילת ישרים, שהגאווה כולה שכחה, שכחת ה'. כל פעם האדם גאה בכישרונותיו והצלחותיו ומיחסם לעצמו, יש בזה שכחה. לא פלא שכותב הרב קוק במידות ראי"ה שהענווה מחזקת את הזיכרון.
"והיה עקב תשמעון" מצוות שאדם דש בעקבו. מצוות שדורשות מאתנו זכרון, מודעות, תשומת לב מתמדת. אדם שחי בתודעת זיכרון יזכור גם את הפרטים הקטנים, יזכור לא לטייח. אבל השכחה, שכחת ה', הגאוה, גורמת לזלזול בפרטים, לחוסר מודעות לפרטים הקטנים.
שכחה, אותיות חשכה. יש איזה שהוא חושך שעופף את האדם כאשר הוא שוכח. שוכח את עצמו, שוכח את המודעות, שוכח את ריבנו של עולם, שוכח את קדושתה של ארץ ישראל. קודשה שבאה אלינו מכל גרגיר וגרגיר, מכל מטר ומטר של הארץ הזאת שאל לנו אף פעם לוותר עליה.