חיי העמל המתוקים / הרב עקיבא קשתיאל
"עד מתי פתיים תאהבו פתי, ולצים לצון חמדו להם, וכסילים ישנאו דעת" (משלי א', כב').
בביאור הגאון מוילנא לספר משלי פירש שפסוק זה מתאר שלוש סיבות שונות הגורמות לבני אדם להתרחק מהתורה: א'- "מחמת שנפתו ביצרם לילך אחר תאות העולם הזה וסוברים שזהו בעצם טוב ויהיה זה כמו כן לעולם". המניע הראשון הוא המשיכה אחר הנאת העולם. הנאות הקרובות והמוחשיות נתפסות כדבר מאוד חזק, ממלא, "שווה", מי שיודע "להנות" הוא זה שהחושים מרגישים כמה ישותר את סערות החיים. זהו הפיתוי הראשון. "עד מתי פתיים תאהבו פתי". יש צורך בהתבגרות והתגברות, המציירת נכון את החיים ומכירה בשבר ובאפסות של תאות העולם כשלעצמן.
ב'- "מחמת שחפצים לדבר דברים בטלים, אף שאין בזה הנאת העולם הזה, מכל מקום הוא מתוק אצלם". אלו הלצים. העיסוק בדברים של "מה בכך". העולם וענייניו עלולים להוריד ולהקטין לנו את "הראש", שיתמקד רק בעניינים קטנים וחסרי ערך. עוד מבצע כאן, ועוד מותג שם. וכו', וכו'. כמובן, שלכל פיתוח של העולם יש ערך ותפקיד, אבל הוא גם טומן בחובו סיכון- האדם בקלות נמשך אחר "החידושים הקטנים" של מכשיר כזה או אחר, פיתוחים טכנולוגים, טרדות שונות, משתלם כאן ומשתלם שם... והמהות- היכן היא? "וענין זה הוא הגדול שבנסיון האדם, שלא יטרדו אותו רוב טרדות של עולם זה, וישכח אחריתו..." (אורחות צדיקים, שער השמחה).
ג'- "מחת שתלמודם קשה עליהם, ורוצים שיהיה בא מעצמו... בלי טורח...". חיפוש נוחות, "חיים קלים", שהכל יהי בהישג יד. המציאות הגשמית והחושית מרגילה אותנו לאהבת הנוחות ולשנאת העמל. יש משיכה לא לעמול, לקבל הכל מן המוכן, להשיג דברים בדרך קצרה. אין סבלנות לתהליך ארוך, הנפש קצה מדרך מורכבת ועמוקה. מפגישה עם התורה איננה נקנית בחיי נוחות ופינוק. השגה של משהו מהחכמה שבתורה בלא מאמץ מיוחד. "איזה חיים ויחס היה לנו עם הלימוד, אם היתה פעולתו מורגשת לנו בכל יום ויום כמו שאנו מרגישים את הלבוש אשר נלבש. חזיון כזה זר הוא, ואיננו מתאחד עם עצם חיינו, אין הנשמה נהנית ממנו, ואין לו מעמד איתן ועמוד..." (גנזי הראי"ה, ח"ד).
כנגד שלוש מחלות אלו בא הפסוק הבא: "תשובו לתוכחתי, הנה אביעה לכם רוחי, אודיעה דברי אתכם". "תשובו לתוכחתי"- "נגד המפתים ביצרם אומר תשובו לתוכחתי, שרפואתו לשבר תאוותו ויצרו בדברי תוכחה ומוסר... כמו שאמרו ז"ל "ואם לאו- יזכור לו יום המיתה". עצירת ההתמכרות אחר הנאות העולם צריכה להיות דרך לימוד של "תוכחת מוסר". לימוד זה מחדיר בנו את האפסיות שיש בעולם הזה כשלעצמו. אדם חייב ללמוד מוסר בכל יום (ראה מ"ב סי' א' בשם ה"חיי אדם"), כי לימוד זה מעורר בו מחדש את התודעה הנכונה ביחס לעולם והנאותיו. ו"אם לא- יזכור לו יום המיתה". פעמים, שיש צורך במפגש עם השבר הגדול ביותר- "יום המיתה", כדי להזכר בחיים האמיתיים, בחינת "טוב ללכת אל בית האבל...".
- "אביעה לכם רוחי"- כאן כבר יש תיאור של הודעה חיובית. לא רק שבירת התאות, אלא "אביעה לכם רוחי". הרוח היא הגורמת לסיפוק. "נחת רוח". הרוח של הדברים הבטלים והליצנות היא הנאה מהעיסוק בקטנות. אין בכך הנאה אמיתית אלא בעצם בריחה מהגדלות, "הלא אין זה עולם הזה כלל, רק הנאה הוא מחמת שהוא היפך התורה". לשם כך יש צורך במפגש חיובי עם הרוח של התורה. ה"עניין" שבחיים יקבל הרבה יותר סיפוק ומשמעות דווקא כשהאדם יתמסר ליניקה מרוח הקודש שבתורה. "והנאת רוח הקודש גדולה מרוח הטומאה, מפני שזו הנאה אמיתי".
- "אודיעה דברי אתכם"- כנגד ה"כסילים" ששונאים את העמל הקשה, "להם אומר אודיע דברי אתכם ותראו מתיקותה ותאהבו אותה". טעמו וראו כי טוב ד'. לאלה שמסרבים ללכת בדרך הארוכה, יש להטעים מעט מתיקות התורה. החוויה המתוקה מעומק, מסברה, מתחושת משמעות- אלה יעוררו בהם את הרצון והמוכנות לעמול.
- עם שלוש הסיבות הללו כל אחד מאיתנו מתמודד כל יום. כל אחד במדרגתו, כל אחד במצבו והתמודדויותיו, חייב לשים לב לעצמו, ולא לתת ל"לעולם" להשכיח ממנו את החיים האמיתיים. המלחמה היא תמידית, אם כי שדה הקרב מתקדם. בכל פעם ניתן לכבוש יעדים נוספים, וגם בכל מערכה יש איום על יעדים שכבר הושגו. העבודה המוסרית ושמירת התודעה הרוחנית היא לחם חוקנו. בהם אנחנו שמחים, ועל ידם אנחנו הולכים וחשים את החיים האמיתיים.
- מסופר על אחד מגדולי ישראל, שהיה נוהג לקרוא בחודש אלול את ספר דברים, המלא תוכחות ודברי מוסר מעוררים. אכן, הכניסה ל"אלול" המלווה עם קריאת "נאום הפרידה" של משה רבינו, הכולל בתוכו דברי מוסר ותוכחה- מהווים שילוב מיוחד המסייע לכל אחד מאיתנו לצאת משיעבודיו והרגליו, ולפרוץ קדימה, בשמחה והשתוקקות, אל חיי העמל המתוקים. שבת שלום.