אפשר לאמר שמהלך הפרשיות שלנו בנוי בצורה כזו, בתחילה, בפרשה הקודמת- ואתחנן, אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים, מקבלים את העיקרון והרצון של רוח ושל הקדושה. ובפרשתינו- את עול המצוות, שמשמעותו היא בירור כיצד מצליחים לממש ולהופיע את "שמע ישראל", עול מלכות שמים, בכל מהלכי חיינו, עם ולמרות מגבלות הגוף והמציאות. אחד מתפקידי המצוות הוא לקשר (ואולי מצווה מלשון ציוות, חיבור) את המציאות הגופית למציאות הרוחנית, אבל "שכר" ומנוחה- אינם מערכי העולם.

המדרש הראשון על הפרשה (דברים רבה ג' , א') אכן מסיים כך "...אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך אמרו לו ישראל ואימתי את נותן לנו שכר המצות שאנו עושים אמר להם הקב"ה מצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו אבל שכרו בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענינו והיה עקב תשמעון" עקב = בסוף, העולם הוא המצוות, הקישור והעשיה והשכר שייך רק למציאות האוטופית שאכן מגיעה רק "בסוף". אמנם בעיון נוסף ניתן לזהות 2 משמעויות נוספות במדרש זה:

1. עקב- בעקבות. התורה רומזת לנו שלמרות שזו הבטחה לעתיד, יש בהבטחה הזו ובאמירה הזו משמעות גדולה גם לעבודה ה' שלנו פה בעולם.

2. "פירותיהן אתם אוכלים"- משמע שגם אם אין לנו "שכר" בעולם הזה , יש בכל זאת משהו, אכילה, שמאפשרת אולי קצת להרגיש טעמו של שכר.

כדי להסביר הקשרים אלה, נחזור לתחילת המדרש:

"הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשויה פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת ומשום מה מחייב א"ר אבהו בשם רבי יוחנן המרכיב את המנורה בשבת כאדם שבונה בשבת ומי שהוא בונה בשבת חייב..."

המדרש פותח בסוגיה הלכתית בדיני טלטול בשבת- מהו דין מנורה שעשויה חלקים חלקים? להרכיב אותה בשבת ברור שאסור מדין "בונה" והשאלה היא האם יהיה מותר לטלטלה בעודה בנויה. ההלכה היא שאסור, מחשש שמא יחזירנה לבנינה.

בשבת אנו שובתים ממלאכה, צריכים לראות את כל מלאכתנו כ"עשויה". בשבת נפגשים עם דברים שלמים. לחבר, לבנות, "לקבץ נפרדים" זה לא הענין של השבת, זה הענין של ימי המעשה. "ששת ימים תעשה מלאכה", תעשה, לשון ציווי. בימי המעשה אנו מחברים, מקבצים יום ליום, מעשה למעשה ואפילו חוויה לחוויה, מזקקים את הטוב ואת הרוח מתוך המציאות. זו עבודה! אין בה את ההרווחה ואת המנוחה, יש בה הרבה חשש מנפילות ובכלל מתיחות שמלווה את העובד את אלוקיו, אבל כל חוליה שמחברים, כל דבר שמתקבץ, נותן התקשרות מסוימת, נגיעה קלה, ל"מנורה" שתבנה בסוף. קצת כמו סיום מסכת, עמלים דף אחרי דף, סוגיא אחרי סוגיא, ואז, ב"סיום", עם האוכל והשתיה, גם קצת מתרווחים לאחור בנחת וגם, מצד האמת, מתבהרת פתאום איזו תמונה שלמה יותר על המסכת ועל העמל שהיה. כעין "שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף".

על הביטוי "ולדבקה בו" המופיע בפרשה, אומר ה"אבן עזרא" :"בסוף, והוא סוד גדול" , הרמב"ן, חולק עליו ואומר "ואין הסוד מטעם המקום הזה, אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף". ונראה להסביר לפי דברינו עד עתה. הדבקות, "שתטיילו עמי ולא תיראו", היא מתנה שבאה רק "בסוף", כאשר החומר נח מתחת לאדמה והרוח משוחררת, לפי האבן עזרא. ולפי הרמב"ן הדבקות מתחילה להווצר כבר מהעבודה, מהעשיה, בעצם ההליכה בדרכיו כבר יש "מעין סוד גדול".

הדבקות, השכר, מגיע אמנם כמציאה וכמתנה ורק כאשר הרוח משוחררת לחלוטין, אבל במהלך חיינו, כאשר הדברים עודם מורכבים ומעורבבים, העבודה היא "לדבק", לחבר ולאחד את חלקי החיים השונים ואת זה ניתן לעשות כאשר מצליחים לזהות בתוך החוליות והפרקים את המנורה, בתוך ימי השבוע את השבת ובתוך העשיה וההליכה את הדבקות. תעקבו טוב- אז בסוף תשמעו.(מבוסס על דברי ה"שם משמואל") .