ערב פטירתו, מכנס משה רבנו את כל ישראל, ואומר בפניהם דברי תוכחה. "לפי שהן דברי תוכחה... סתם את הדברים מפני כבודן של ישראל" (רש"י). משה רומז לכישלונות של ישראל במהלך שנות המדבר, והלב שואל את עצמו- למה, מדוע לא סיים ב"טעם טוב"? אל דאגה, את סוף החומש סיים משה בברכה: "וזאת הברכה". אבל אי אפשר לדלג על התוכחה. "חושך שבטו שונא בנו". כאב המוכיח את בניו- כך משה את ישראל.
התוכחה כאן איננה תוכחה שבשעת המעשה, הבאה למנוע מהאדם לחטוא, אלא לאחר מעשה. הכישלונות כבר קרו, ומשה מזכירם לעם. מה תפקידה של תוכחה זו. דוד המלך ע"ה אמר: "כי פשעי אני יודע, וחטאתי נגדי תמיד". יש תפקיד גם לתודעה הזו, של זיכרון החטא. ישנה גם הלכה הנגזרת מפסוק זה: "עבירות שהתודה עליהן ביום הכיפורים שעבר, חוזר ומתודה עליהן ביום כיפורים זה". (גמ' יומא פ"ו, רמב"ם הלכות תשובה ושו"ע בהלכות יוה"כ).
התודעה הזו מעמידה את האדם בזהירות ושמירה מתמדת. הוא יודע למה הוא עלול, והוא איננו נכנס לזחיחות דעת ושאננות. יתירה מכך, התודעה איננה רק שומרת אלא מזככת. היא גורם דוחף ומקדם את ההזדככות המוסרית של האדם. מלבד הידיעה של "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", המעוררת לשימת לב ודריכות בלתי פוסקת, הרי שבפועל התודעה של החטא והרצון להתרחק ולהתנתק ממנו הולכת ומעמידה את האדם בכיוון הישר והמתעלה. כשהתודעה נבנית בצורה נכונה, והתוכחה נמסרת בצורה אמיתית, אזי מפגש קשה זה רק מוסיף חיוב. לשם כך נדרשת זהירות גדולה של המוכיח: "מלמד שלא הוכיחם אלא סמוך למיתה, ממי למד מיעקב שלא הוכיח לבניו אלא סמוך למיתה..." (רש"י מהספרי). "ומפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה-
כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו- תוכחה חוזרת ונשנית פועלת פעולה לא נכונה על מקבל התוכחה. היא משדרת חוסר אמון, כעס, ולפעמים ניכור וזרות. מלבד זאת, אסור לתודעת החטא שבתוכחה להיות חזקה ומרכזית מדי, באופן שעלול להחליש את האדם ולצייר לו את עצמו כחוטא ושפל.
וכדי שלא יהא חברו רואהו ומתבייש הימנו- התוכחה צריכה להיות כמה שיותר נקייה מהשפעות שליליות סביבתיות,
ושלא יהא בליבו עליו- לא תמיד נקלטת התוכחה כבאה ממקור אמיתי וטהור, וממילא- מתקבלת באהבה בלא לעורר רגשות שליליים.
ושלא יניחו וילך (עפ"י גי' הגר"א)/ וכדי שיפרוש ממנו לשלום- שהתוכחה מביאה לידי שלום" (ספרי כאן).
זמנים של קושי, מפגשים עם תוכחה וכישלונות- יש לכל אלה תפקיד. בימי אבל אנחנו נזכרים בחסרונות שלנו, בפגמים שיצרנו. אין אלו ימים שוברים, אלא ימים בונים ומתקנים. יש עניין להיפגש עם הכישלונות שלנו, יש עניין להרגיש קושי, להצטער, להתבייש.
כל הרגשות הללו מעוררים בלב זרם של טוהר, של רצון עמוק שהולך ומתעמק ומשתכלל. לכל זמן יש עבודה משלו. לימים אלה יש סוג מיוחד של עבודה. זו עבודתנו כעת, להיכנס לתוך התוכחה, לתוך תודעת החיסרון וסיבותיו. אין צורך "לברוח" מכך, אין צורך לנסות לעבור את הימים בצורה יותר "ידידותית". אנו נכנסים לתוך הצער, יודעים שזה קשה, ויודעים שזו העבודה, עבודה של בקשת החיים, איכות החיים.
"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".