עיתים קונה לה שביתה בלב המחשבה, שאבלות זו שאנו עוסקים בה בימים אלו, נחלש כוחה בדורותינו. כבר היה מי שרצה להוריד קמעא מ'עומס' האבלות ולהנמיך את עצמת ביטויי החידלון הנאמרים ביחס לירושלים ולציון, שהרי לעינינו הולכות ונבנות חרבותיה. ואף שלא נתקבלו דבריו על דעת הציבור, ולא שונה דבר בהליכות האבל ובנוסח התחינות והקינות, מכל מקום דומה שההרגשה שהביע אינה נחלת האומר לבדו.
ובאמת, כיצד מתאבלים על ירושלים למול ההתעוררות שהחלה בדורות האחרונים לבניינה? האמנם חלף זמנו של האבל?! הרק כמחזיקים מנהג אבותינו אנו נוהגים בימים אלו?!
הסתירה, בין מה שאנו אומרים ועושים לבין מה שאנו מרגישים, היא פתח ההצלה שלנו. היא מכריחה אותנו לעשות את שאיננו נוטים מעצמנו לעשות, אך מוכרחים אנו לעשות- להעמיק! כי הגאולה היא בראש וראשונה גאולת הרעיונות מן השטחיות. וכשמעמיקים מגלים שהאבל של מנחם- אב לא דעך ולא נשכח. להיפך, הוא התעצם, הוא התעלה להיות קרוב יותר למה שהוא צריך להיות.
באלפיים שנות גלות, כאשר הרגשנו היטב את היותנו דלים ורשים, "דווים, דחופים, סחופים ומטורפים ויסורין באין עליהם" (יבמות מ"ז). אמנם קלה הייתה עלינו האבלות, לא רק בין המצרים הרגיש האדם מישראל את הגלות, הוא חי אותה סביב השנה כולה. אך בה במידה גם הייתה זו האנחה על מצבו, על דלות חייו בפועל.
והנה באו ימים בהם, תהילה לא-ל, איננו מרגישים גלות. לא שאין קשיים וסיבות לבכות בחיי היום יום. רבים הם הסיבוכים ולא חסרות תופעות מרגיזות ומדאיבות. ובכל זאת, כאמור, אין הרגשה של גלות האופפת את הכל. או- אז מתחדשת הרגשה חדשה. עמוקה יותר, נשגבת יותר, מטהרת יותר, ומעלה את ערך הימים הללו לאין ערוך. אם לא צרת היחידים מכבידה על החיים, מה איפה חסר? מה משבית בכל זאת את השמחה השלמה? התשובה האחת והיחידה היא ששכינת עוזנו עדיין רחוקה מאיתנו, עוד לא חזרה כנסת ישראל להיות מה שהיא צריכה להיות, עטרת תפארת ביד אלוקיה. עודנו רחוקים מהופעה של קודשא בריך הוא בתוכנו.
וכנסת ישראל איננה שמחה. ואף שהעולם כולו הסובב אותה עלז ותוסס, בשמחותיו הפעוטות, בצרכיו החמריים, איננו מבקש יותר, דומה עליו שהגיע לשיא מאוויו, בהגיעו לטכנולוגיה גבוהה וכלכלה יציבה, סיפוק צרכים והנאות גוף, הריהו מאושר. לא כן היא, כנסת ישראל מרגישה ויודעת שהיא בודדה מאד. היא לא ממהרת להתנחם בצעצועי האומות והבלי עולם הזה שלהן. גם בהשיגה את כל אלו בשפע רב, היא מתעלה לחוש את צער הניתוק שעדיין תקף בינה לבין דודה.
וכשם שבזמן שהאדם מישראל מצטער, שכינה מה לשון אומרת: "קַלַנִי מרֹאשִי, קַלַנִי מִזְרוֺעִי" (סנהדרין מ"ו), ומצטערת כביכול בצערו. כך בזמן ששכינה מצטערת על ריחוקה מהופעה בפועל במציאות הממשית, ואדם גדול מישראל שוכח ממצבו האישי, בין אם הוא רע ובין אם הוא טוב, והוא מיצר בצרתה.
משל לשני בני זוג אוהבים, שיד אכזרית הפרידתם פתאום, והבעל הורחק מאשתו למקום בלתי ידוע לה. יש לו סיבה טובה לבכות את רוע גורלו, את הרעב, ההשפלה והבדידות. אולם לגודל האהבה והגעגוע הוא בוכה בעיקר על הצער הגדול שיש לרעייתו בדאגתה לו ובבדידותה. היש חיבור גדול יותר מהמתגלה בבכי זה?! היש אהבה נשגבה יותר?!
זהו הבכי שלנו בימים הללו. דמעותינו מזככות אותנו, מטהרות אותנו ומעלות אותנו להיות ראויים לשוב לימים שהאהבה תופיע בפועל בעולם וכנסת ישראל תשוב להתחבר עם דודה באהבת עולמים.