מי מנחם את מי? מיהו המנחם ומיהו המתנחם?
 
כמובן, הקב"ה מנחם את ישראל: נחמו עמי- התנחמו. אך לא פחות מזה- ישראל מנחמים את הקב"ה כביכול. הבנים מנחמים את האב. על מה? על מות האם. ואמנם קשה הנחמה הזו. שכן, מי שמצוי מחוץ למעגל האבל, מי שבו לא פגע השכול, כיצד ינחם את מי שמצוי בו? הלא אינו מסוגל להבין את עומק הצער! ואין צערם של הבנים על אבדן אִמם דומה לצערו של האב על אשת נעוריו.

אולם האב הוא המבקש נחמו, נחמו עמי. נחמו בָּנַי. כי הנחמה כאן אינה הנסיון להתאושש מצער על אבדן שהיו ולא ישובו. הנחמה כאן היא- היא בשורת התחיה! במה שהבנים מתאבלים, מקוננים ובוכים וחשים את האבדן, בזה תלויה הרפואה, הגאולה והשיבה לחיים.
 
אלפיים שנה אנו מתאבלים. אלפיים שנה אנו חשים את ההעדר, את היותנו חסרי חיים בחסרון ירושלים. ואף על פי שאת האם בחייה לא זכינו להכיר, כאותו תינוק שבלידתו מתה אִמו. שאמנם חייו לא קלים וילדותו מאושרת פחות, אולם קשה לו להיות אָבל באמת, שהרי את אמו לא הכיר, לא ידע חיים עמה מה הם, ואיך יתאבל עליה אֵבל אמיתי? את ירושלים בתפארתה, את השפעתה על הנפשות, לא זכינו לפגוש ולהכיר, יתרה מזו, איננו מסוגלים אפילו לדמיין מה הם חיים אמיתיים, כיצד מרגיש בן לעם ישראל החי בארצו חיי תפארת מלכות ומקדש, נבואה ותורה בשלמותם. כמה אומלל הוא אותו ילד שאפילו אינו מודע לעליבותו!
 
אולם בזאת בכל זאת הננו מחיים ומקיימים את האבלות: בשלילה. באיפוס החיים בלעדי ירושלים והמקדש. באמירה שחיים אלו שאומות העולם סביבנו מתרצים בהם ושמחים בהם, עבורנו אינם קרויים חיים כלל. באמירה שהעיקר- חסר. שיתומים אנו ואין אֵם.  
 
וידיעה זו היא ניצוץ החיים הקיים עדיין בתוך מצב המוות. והוא המבטיח שישוב הגוף לתחיה, אם רק יבוצעו בו פעולות ההחייאה הנדרשות.

זוהי נחמת הבנים לאב, המאפשרת את בשורת הנחמה של האב לבנים.
 
ובשוב האם לחיים, בבניין האומה ומקדשה, יתבררו למפרע כל אותם ימי ההעדר הארוכים, כרגע קטון וחולף.

"בְשֶצֶף קֶצֶף הִסְתַרְתִי פָנַי רֶגַע מִמֵך, וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִיך אָמַר גוֹאֲלֵך ד'"