וכאן יש לשאול, הרי אלו שאליהם הוא מדבר הם דווקא אותם אלו שלא היו באותם אירועים, אלא אבותיהם שיצאו ממצרים הם אלו שנכשלו, אם כן לכאורה התוכחה לא פונה אל האנשים הנכונים?! ועוד, מה המקום לתוכחה דווקא ב"דברי פרידה" של משה מהעם אחרי כל כך הרבה שנים? לא ראוי היה להיפרד ברוח טובה? 

ויש לומר, שדור המדבר הוא לא דור פרטי אלא דור שורשי לכל ההיסטוריה הישראלית, ודברי משה רבנו הם תורה בעצמם, הוראת חיים מפורטת לא לדור זה או אחר אלא לכללות דורות ישראל. ה"שפת אמת" מסביר שמשה רבנו לא "נזכר" סוף סוף לומר לישראל את מה שהוא "שמר בבטן" במשך ארבעים השנה האחרונות, ועכשיו הוא רק מוצא את ההזדמנות לומר לישראל, כי האמת היא שהוא דיבר אליהם כל אותם השנים ללא הפסקה, פעל לרומם אותם ואת דעת אלוקים שלהם ללא לאות, אך עדיין היה "כבד פה וכבד לשון", דיבורו היה גבוה ממדרגתם של ישראל ומשה באמת לא היה "איש דברים", ואילו עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים, גם הוא וגם הם מתעלים עד שישראל ראויים לדבריו, הם יכולים לקבל ממנו בשלמות ממש "ככל אשר צווה ה' …", וגם הוא מדבר בדיוק את אותם הדברים, אבל כעת אלו הם דיבורים מעולים יותר ממה שהיו עד כה.
 
משמעותה של "תוכחה" היא לא בבחינת "הלקאה" חיצונית, אלא דברים היוצאים מן הלב ממש ובאותה עוצמה חודרים ללבבות ומהפכים אותם. תוכחה אמיתית על פי רוב, ובוודאי לציבור, היא לא איזה מעשה ספונטאני מהיר, אלא דרושים תהליכים נפשיים ורוחניים לא פשוטים על מנת שהיא תפעל את הברכה הכמוסה בה. "אין אדם עומד על דברי רבו עד ארבעים שנה", כי על מנת שתיווצר מהפכה אמיתית ולא איזו התפעלות רגשית רגעית, על מנת שהדברים יקבלו משמעות של תורה, תורת חיים, תורה שמורה ומובילה את החיים כולם, הפרטיים והכלליים, הקדושתיים והחוליים, לא די לומר את הדברים, אע"פ שהם דברי אמת, אלא צריך להכשיר את הלבבות לקבל אותם, לרצות אותם, לעמוד מולם בענווה הראויה ובמוכנות הנכונה להתפעל מהם ולפעול על פיהם. ועל כן גם אין כאן שום "פרידה" אלא בדיוק להיפך, יש כאן חריטה מחודשת בלב, חיזוק ההתקשרות לקומה נצחית בלתי נשכחת, התאהבות חדשה המאירה את כל העתיד וגם את העבר למפרע באור הנכון.