משמצאנו עצמנו שם, בין נהרות בבל, גלינו מארצנו, נתרחקנו מעל אדמתנו, אי שם במרחקים מאחורינו, עוד מיתמר עשן מקדשנו מבין חרבות העיר שהיתה עיר תפארתנו, הבתים שהיו בתינו, שם ישבנו, מפני שלא היה לאן עוד ללכת. כי כל חיינו היו מאחור, ולשם לא יכולנו לשוב, ולא מלפנים. ומאליהם עלו הדמעות, על הבדידות, על התלישות, על הריקנות שמילאה את אופק החיים, נעזבנו על נפשנו, אין אלוקינו עימנו, נשכחנו כמת מלב, והרינו לבדנו בעולם כולו, ללא חברים למטה ולא אב למעלה. והתגברו הרחמים מאד. רחמינו על עצמנו, רחמי יתום על אומללותו.
 
עד אשר בא יחזקאל הנביא, והתנבא שלא כסדר הרגיל, אלא בגולה, וגילה לנו מהמתרחש בעולמות עליונים: "הא מאריכון עמכון!" (הלא אדוניכם עמכם!), כלשון הזוהר הקדוש. קודשא בריך הוא וכל פמליא שלו באו עמכם לכאן. שכינה ירדה לגלות. כי "בכל צרתם לו צר" "בגלות בבלה שולח למענימו, להוריד בריחים נמנה בינימו", כי לא יטוש ה' עמו בעבור שמו הגדול. ובאחת, פרחה לה הגלות כולה ונעלמה. אין צרה ואין פגע. מי לנו בשמים ועימו לא חפצנו בארץ.
 
אז נתעלתה המחשבה עוד, גבוה מעל גבוה. לא גלותנו ובדידותנו היא הצרה. לא על עצמינו אנו חשים ומצטערים, מתאבלים וכואבים. אלא על גלות השכינה, על זה גופא, שירדה שכינה עמנו לגלות. על הניתוק הנורא של אי האפשרות של הזרחת נשמת אלוה בעולם. צער האידיאליות העליונה בהינתקה ממקורה.
 
ושוב חזרה ונתעוררה הבכיה הנוראה. בכיה חדשה, אחרת לגמרי, גדולה יותר אך טהורה יותר: גם בכינו, אך הפעם לא מזכרנו את עצמנו ואת מצבנו העלוב, כי אם בזכרנו את ציון! ציון הממלכה, שבתאפרתו של עולם היא מרכז הכל, ממנה מתברך כל העולם ואליה נשואות כל העינים. והנה אבלו דרכיה, נסתתמו צינורותיה. שם צרת הגלות, עליה ידווה ליבנו באמת.
 
ואמנם כן הוא בכל אדם ובכל דור. באמת הלא אין לו לאדם סיבה לעולם להיות נעצב על מצבו שלו, ואפילו לא על מצב האומה בגלוי. הלא בנים אנו לה', לא עזבנו מעולם והשגחתו ואהבתו עמנו, באהבתו ובחמלתו הוא גואלנו מכל אויב ומתנקם. ומה יוכל להעיב על אשרנו? מי יטיל צל על חיי אהבה בתענוגים? אך על זה ידווה ליבנו, שבחטאנו ובגלותנו הורדנו את השכינה לתהומות נפילתנו. זוהי עבודת הצדיקים בכל הדורות, לבקש אך ורק את הקמת השכינה, להתעלות מתוך הצמצום והפרטיות של חיו וצרכיו של כל אדם, הן אלו החמריים והן אלו הרוחניים. וכשהכל עסוקים רק במילוי צרכים אלו, הרי זהו עצמו מקור לכאב: "כל עמה נאנחים – מבקשים לחם, נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש, ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה" (איכה א'). האנחות הן על הלחם, והחמדה שראוי לאיש ישראל לחמוד ניתנה כולה רק לאוכל, לשם קיום הנפש – כל אלו עדות הן על הוזלת וירידת הרוח בגלות. וצדיקים נבוני לב קמים בחצות לילה ומבקשים ומתחננים אך ורק על אם הבנים, שכינת עוזנו שתקום מעפרה: הושע ה' את ציון, אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.