השבת הקודמת לתשעה באה נקראת שבת חזון. שבת שמצד אחד יש בהפטרה פסוקים לא קלים, פסוקים שאפילו נוהגים לקרוא אותם במנגינת איכה, ומצד שני זאת שבת. שבת ככל שבת אחרת, אוכלים בשר ושותים יין, כלשון הגמרא בתענית: אוכל כסעודת שלמה. בשבת - דווקא בזמן העונג, בזמן השמחה של השבת, נוצרות הציפיות, שבת היא זמן של הרבה החלומות. אנחנו מקבלים את השבת בשירת לכה דודי של רבי שלמה אלקבץ, ורוב הפיוט בכלל לא עוסק בשבת אלא בחלומות של עם ישראל, "מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה", "לא תבושי ולא תכלמי", "ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי", בזמן שקצת מרימים את הראש מעל ענייני היום יום מעל המציאות ההויות הלא פשוטה יש תקוות, יש ציפיות, יש שאיפות - יש חזון.
שבת חזון היא שבת של חזון גדול, חזון עתידי. דווקא בגלל הציפיות הגבוהות שיש לנו מעצמנו, שיש לנו מהעם שלנו, יש גם כאב וצער על החזון שעוד לא התממש, על ציפייה גבוהה. זה כאבו של ישעיה הנביא. דווקא מצד שהוא כל כך מעריך את עם ישראל וחוזה לעם ישראל גדולות, מצד שהוא יכול לראות את העתיד הנפלא שעם ישראל יכול להגיע אליו, דווקא בגלל זה יש לו כאב גדול, ודווקא בגלל זה הכאב שלו בא מהרבה אהבה. זה לא כאב של תסכול המוביל לייאוש ולכעס, זה כאב של אהבה, זה כאב של קרבה של הערכה. זה כאב שגם מוליד מתוכו רצון לבנות להדריך כיצד כן, איך כן נצליח. איך כן נצליח להפוך את החזון למציאות, איך נצליח להפוך את חלומותיה של השבת למעשים להדרכות לפרטים שירוממו גם את חיי המעשה שלנו.
בסוף ההפטרה אחרי שישעיהו כואב את הפער שבין החזון למציאות, הוא נוגע בנקודות המרכזיות שיכולות להפוך את העם הגדול הזה לעם שהגדלות קורנת ממנו: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". על פי אחיזת העם שלנו במשפטי התורה במחשבות בהדרכות החברתיות של התורה. על פי אחיזת העם שלנו בערכי הצדקה והחסד. נחזור לעצמנו, נחזור לגדלות שלנו.
שבת חזון, שבת של חלומות גדולים, כשלמה בשעתו, שבת שיש בה ציפייה לחזרת מלכות שלמה. ועם החלומות והציפייה - הצער על הפערים. וצער זה צריך להוביל אותנו להרבה חיפוש, "נחפשה דרכינו ונשובה", להרבה תשובה, למאמצים יפים מלאי שמחה, מלאי תושייה ויהי רצון שמאמצים אלו ישאו פרי והקב"ה יראה בעיניו את רצוננו הטוב והכנה ויערה עלינו גם מצדו רוח ממרומים.