"...מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל." (רש"י על דברים א א)
 
אחד המקומות הללו הוא "די זהב", הרומז לחטא העגל:
 
"הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם..." (רש"י שם)
 
דברי הגמרא שרש"י התבסס עליהם נועזים יותר מדבריו, שכן יש בהם טענה לא רק כלפי העם, אלא גם, כביכול, כלפי הקדוש ברוך הוא:
 
"כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל." (ברכות לב א)
 
מה מהות הטענה כאן, מה הקשר בין ריבוי הזהב שבני ישראל קיבלו כשיצאו ממצרים, ובין עשיית העגל?
 
ההסבר הראשון העולה על הדעת הוא שהרחבת חיי החומר יותר מדי מרחיקה את האדם מן הערכים הרוחניים, וממילא ריבוי זהב עלול לגרום לאדם להתרחק מד' ולהתדרדר עד לשפלות של עבודה זרה.
 
אולם הרב קוק מסביר את הגמרא הזאת בדרך אחרת, ובמידה מסוימת בדרך הפוכה.
 
לפי פירושו (עין איה ברכות פרק חמישי אות מג), ההבדל המהותי בין עבודה זרה לבין עבודת ד' הוא שעבודה זרה היא דבקות של האדם בדבר מוגבל, וממילא היא גורמת לאדם להגביל את שאיפתו הרוחנית; עבודת ד' לעומת זאת היא דבקות באור אין סוף ברוך הוא, וממילא היא מטביעה באדם שאיפת התעלות אינסופית. כאשר אדם עסוק כל העת בעלייה, לא זו בלבד שהוא קונה לעצמו מדרגות רוחניות חדשות כל הזמן, אלא שהוא גם נמנע מהידרדרות בצורה ממילאית, כי לא עוצרים באמצע עלייה. אולם כשהרף הוא מוגדר, כשהאידיאל מגושם והשאיפה מוגדרת, עלול האדם לכל נפילה.
 
כיצד כל זה קשור לזהב ולעגל? הרב מסביר שכדי שיהיה לנו סיכוי להגיע לעבודת ד' הטהורה, בה השאיפה היא ללא גבול, נטע בנו יוצר האדם שאיפה לא מוגבלת אפילו בדברים גשמיים, כגון כסף וזהב, וכל זאת כדי שנלמד לנהוג כך גם בעבודת ד'. ניקח לדוגמא את הילד בבית הכנסת שאוסף סוכריות שנזרקות על חתן בר מצווה. לא שמענו על ילד שמגדיר לעצמו מראש את המספר המדויק של סוכריות להן הוא זקוק, ולאחר שיאסוף אותן יחדל מן הקרב על הסוכריות. להפך, אנו רואים ילדים שמכנסיהם מטות לנפול מרוב כובד הסוכריות בכיסיהם ואם זכו הם אף מחזיקים בשתי ידיהם את חולצתם בה עטפו סוכריות נוספות, וכמובן שגם נרתיק הטלית של אביהם מגויס למלאכת השמירה והאחסון. זו דוגמא לכך שהנטייה שלא להסתפק בדבר מוגבל ומוגדר מוטבעת בעצם נפש האדם. האדם נתבע כבר משלב הילדות לשאוף לעוד, והמבחן שהבגרות מציבה בפנינו הוא התקת תביעה זו מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. אולם יש דרך להרוס תכונה טבעית זו של הילד: אם יום אחד תופיע משאית מלאה במיליוני סוכריות בחצר ביתו ותפרוק אותן שם, יאבד הילד את הרצון הטבעי לעוד. גודש כזה חונק את טבעו, ושוב לא יגלה הילד עניין בסוכריות.
 
לפי הרב קוק זו הטענה של משה רבנו: דווקא אם בני ישראל היו שומרים על הרצון הטבעי להרחיב את הגשמיות שלהם ללא גבול, הם לא היו מידרדרים לעבודה זרה, אבל כשהקדוש ברוך הוא נתן להם כמויות עצומות של זהב עד שהם נאלצו לומר "די", הוא כיבה אצלם את הרצון הטבעי לעוד, וכשיסוד זה איננו קיים בגשמיות, מאין ייקח האדם את השאיפה הרוחנית להתעלות בלתי פוסקת?
 
מדוע בכל זאת עשה כך הקדוש ברוך הוא? על כך ניתן לקרוא בהמשך פירושו של הרב, אבל כבר ממה שלמדנו מתחדדת בנו ההכרה שלא נכון להגביל את שאיפותינו הרוחניות. אדרבה, עלינו להשתחרר מכבלים שבהם כבלנו את עצמנו, ולדעת שדווקא בתחום הגשמי, יש מקום לשים גבולות, אבל מבחינה רוחנית – גם השמיים אינם הגבול.
 
 
שבת שלום