תוכחה / הרב עקיבא קשתיאל
"מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון" (משלי כח', כג').
פירש המצודות: "המוכיח את מי ומפרישו מן העבירה, הנה אחרי שפירש מן העבירה ימצא המוכיח חן יותר ממי שדיבר עמו בחלקלקות ויפה מעשיו בעיניו". תוכחה היא רגע קשה, לא נעים, ובדרך כלל מעורר רגשות ראשונים של בריחה, סלידה, רצון להתרחק ולעיתים גם כעס וניכור. כל אלה הן תחושות רגשיות של רגע התוכחה המזעזע את הנפש, אבל הערכה אמיתית לפעולת התוכחה צריכה להעשות מתוך נקודת מבט ארוכה יותר, שכלית יותר. התוכחה- כשהיא באה ממקום אמיתי- באה לתקן ולשפר, היא אכפתית, ערבה, רוצה בטובת השני, מתעניינת בו ופעולת עבורו. "החלקת הלשון" ששומרת את היחסים "נעימים" ולא מתנגשים, משאירה אותם בקרירות, ניכור, רדידות וחוסר התקדמות. אחרי זמן, "אחרי שפירש מן העבירה", ניתן להעריך ולהוקיר נכונה את המוכיח, והוא אף ימצא חן. במדרש לפרשת דברים אמרו חז"ל: "מוכיח- זה משה, אדם- אלו ישראל... לפיכך ימצא חן...". לפני פטירתו, מוכיח משה את בני ישראל. הוא איננו "מחליק לשון", ולא נמנע מלומר דברים קשים.. אך ברור לכל, שמשה, "רעיה מהימנא", באה תוכחתו מאהבה גדולה, ולכן "ימצא חן". (ועיין ר' בחיי לפרשת דברים).
תוכחה אמיתית תבוא גם יחד עם הדרכה וסיוע לתיקון המעוות. פסוק נוסף בספר משלי הוא: "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא" (יב', יח'). ופירש הגר"א: "ב' ענייני מוכיחים הן: א'- שמוכיח לעם ואומר להם דברים קשים מאוד ואינו אומר להם איך להתנהג ולתקן העיוות. והב'- הם שמורין דרך לעם לתקן ולרפואת מה שעיוותו.
וזהו- יש מוכיחים שבוטים כמדקרות חרב, שמוכחים על חטאים שעשו אבל הוא כמדקרות חרב שאין לו רפואה, אבל לשון חכמים מרפא, שהחכמים אינם אומרים [אלא] רק מה שצריך להרפואה בכדי שיתרפאו...".
יש לפעמיים שנטיית התוכחה מתלבשת ביצר "הביקורתיות", שהוא לעיתים "כמדקרות חרב". הדגשת החוסר, בלי דרך לתיקון ובלי הדרכה, עלולה להיות כזו שמותירה את האדם פצוע בשטח... הוא התודע לעיוות, עומד מול הקלקל, ונותר בחוסר אונים.
תוכחה אמיתי באה מדאגה. היא תהיה מלווה עם חשיבה כנה כיצד ניתן לסייע ומהם הדרכים לתקן.
"לשון חכמים מרפא"- לא בא לומר שהלשון תמיד רכה ומלטפת. לפעמים הלשון היא קשה ומוכיחה, אך עם זאת היא "מרפא". גם אם התרופה היא מרה ולא נעימה, בכל זאת היא באה לרפא, לתקן ולקדם.
לא תמיד קל לתקן, ולא בכל מקרה אנו מוצאים בקלות את דרך הרפואה. אבל גישה ואמירה עקרונית יש כאן- מעין מדד לתוכחה אמיתית הוא החיפוש המקביל לתוכחה אחר בניין חיובי, דרך לתיקון, הצבת ,אלטרנטיבה". אין "לברוח" מהתוכחה אל "לשון מלטפת" המשאירה את המציאות כפי שהיא, אבל חובה לעסוק בריפויה ובתיקונה של המציאות, מתוך דאגה וחיבור אמיתי.
תוכחתו של משה מלווה בהדרכות, במסירות, בהוראת דרך. משה מלמד את התורה לאורך כל חייו, ולקראת פטירתו מרכז את התורה שלקראת הכניסה לארץ (עיין רמב"ן) בספר "משנה תורה. התוכחה באה "לפתוח", לעורר את הרצון לשינוי ותיקון, כדי שאכן ההדרכות יוכלו להתממש ולצאת אל הפעול, לברכתו של עם ישראל, למען ריבוי כבוד ד' בעולמו.
לגרסת הדפסה לחץ כאן