מספרים על אחד מצדיקי החסידות שבפטירת אביו נפל לו בירושה חפץ אשר ערכו לא יסולא בפז, תפילין מסב סבו, מגדולי הצדיקים המפורסמים, אשר עברו במשפחה מדור לדור.
היורש הנרגש מסר את התפילין לסופר ע"מ שיפתחם לבדקם. כעבור כמה ימים חזר הסופר עם תוצאות הבדיקה: הכתב לא רע, אך לא בתכלית היופי. לגבי אי אלו אותיות, ישנן מחלוקות בין הפוסקים ולא כולי עלמא מסכימים על הידורם. באופן כללי, התפילין כשרות, אך לא מהודרות.
לתדהמתו, הזעיף עליו הצדיק פניו והרעים בקולו: שוטה!! וכי התפילין של אדוני זקני אבי הצדיק הקדוש זקוקים ל'הסכמתך'?! אלמלא היית חי בימיו, ספק רב אם היית זוכה אפילו לעמוד בד' אמותיו, האתה תקבע אם התפילין שלו כשרות, לכתחילה או בדיעבד?!
הסופר נעלב ונדהם: הן מר הוא שהורה לי לבדוק אותם. וזה כל מה שעשיתי!
שוב הרעים עליו הצדיק בקולו, והפעם נמהלה בתוכחה גם מעט חמלה על קשה ההבנה הלז: תפילין אלו נכתבו על- ידי גדולי הסופרים בכשרות, בהידור, בקדושה ובטהרה שלעולם לא נשיג, לא זאת ביקשתי ממך לבדוק. ממך, כאיש מקצוע, זקוק הייתי לחוות דעת כיצד להתאים אותם לשם הנחתם על ידי מחר. שכן, אפשר שעלינו לחדש את הכתב, את הקשרים או את הצבע, המלצות כאלו הייתי שמח מאד לשמוע ממך.
לכאורה, הבדל של חוט השערה בהגדרת המשימה. וכמה הוא מהותי, כמה תהומי. האחת מבטאת זלזול, יהירות וחוצפה, והשניה מעידה על כמיהה, חביבות ולהט לקדש.
זהו ההבדל שבין משימת הריגול שנצטווה משה "שלח לך אנשים" ושדימה לשמוע מפי העם כיוזמה שלהם: "ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ..." ובין המשימה כפי שהבינו אותה באמת המרגלים עצמם.
משה דימה לשמוע רצון וכמיהה לראות כבר את הארץ הנכספת. להתחיל במהלכים של תכנון וחשיבה לקראת כניסה, כיבוש וחילוק. כמה חביבות והשתוקקות יש בדרישה זו- "וייטב בעיני הדבר"! למפרע, התברר אחר שובם, כיצד הבינו הם את המשימה: ועדת חקירה, לבדיקת הכדאיות והרווח שב'הצעה' להתיישב בארץ ישראל. כמה עזות פנים, כמה מתנשאת ויהירה העמדה הזו, וכמה מלאה היא בכפירה וכפיות טובה!
מובן שאנשים כאלו לא ראויים להכנס לארץ. אין זה 'עונש' על מעשה רע, זוהי תוצאה אוטומטית. אם הארץ אשר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, בחר בהד' לחלקו, עומדת להכרעתכם אם כדאי 'ללכת על העסקה' או לא. המשיכו נא לבדוק, עוד אלפי שנים, אך מבחוץ בבקשה!
רק מתוך ענווה כלפי הארץ הזו בקדושתה הנוראה, מתוך הכרת הטוב על ארץ חמדה, טובה ורחבה שבאשרנו זוכים אנו להציב על אדמתה כף רגלנו, שייך לזכות להכנס אליה ולחיות בה.
אשרינו ואשרי ילדינו שאנו זוכים להיוולד ולחיות בנחלת א-לקים נשגבה זו, ולוואי ונזכה ליישר מעשינו ואורחותינו להיות ראויים להתהלך לפני ד' בארצות החיים.