נאמר בגמרא במסכת גיטין (לח:) שעל שלושה דברים יורדים בעלי בתים מנכסיהם, ואחד מהם הוא על כך שקובעים סעודתם בשבת "בעידן בי מדרשא", כלומר: בזמן הלימוד בבית המדרש, ומביאה הגמרא ש"שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בשבת, ואחת קבעה סעודתה בערב שבת, ושתיהן נעקרו".
וכתב על כך המהר"ל (חי' אגדות שם): "כי השבת ניתן שהאדם יהיה פנוי מן המלאכה, ויהיה פנוי אל התורה שהיא השלמת הנפש, כי בתורה ימצא הנפש מרגוע ולכך הכל מודים שבשבת ניתנה תורה לישראל,... ולכך אמרו נשמה יתירה ניתנה לאדם בשבת, ומכח זה יש לאדם השכל יותר, וכ"כ הראב"ע ז"ל שיפנה האדם אל התורה בשבת, וכאשר מכח ריבוי העושר הוא פונה אל אכילה ושתיה בשעת התורה ראוי שיבטל מהן בעושר".
בזמן חז"ל היו שעות קבועות ללימוד בבית- המדרש. "כי הנה השבת דוגמת עוה"ב, על כן צריך להשלים נשמתו ביום זה, והשלמות הוא בעסק התורה והתפילה לשמה" (ספר "מטה משה").
ביום השבת, יום המנוחה מכל עיסוקי ימי החול, יש לתת את המזון למנוחת הנפש. מנוחת הנפש היא בלימוד התורה. העיסוק בענייני החול, אפילו הכשרים שבהם, היא מעין חילול שבת. (גם עיתונים ועלוני שבת, שאין בהם לשון הרע ושאר דברים אסורים, אלא עניינים שונים הנוגעים למאורעות השבוע החולף- כל אלה עדיין "מפספסים" את השבת, ומחטיאים את המטרה...). כל אדם מישראל, לאחר סעודת השבת, יתעורר כגיבור... וילך ללמוד כפי השגתו... ואם אינו יכול ללמוד בעצמו- ילך לשמוע מפי אחרים".
"את הכל עשה יפה בעתו". איכות החיים שלנו היא ככל שנדע להשתמש ולפעול בכל דבר בזמן ובשעתו. לכל זמן יש תפקיד. לשבת יש תפקיד מרכזי מאד, מהותי מאד. בשבת עסוקים במהות, בנשמה, בתורה. אם בלימוד עצמי, אם בלימוד של אבות עם בניהם, ואם של רב עם תלמידיו או בני קהילתו.
ומי שראוי ומסוגל, כתבו בספרים שונים, שראוי שיחדש חידושי תורה בשבת. "אשרי אדם עוז לו ותושיה מתגלה חידושי אורייתא... ואשרי מי שעמלו בתורה ומיגע עצמו לחדש איזה דבר חידוש בתורה הקדושה לפי האמת... ובודאי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לחדש דווקא חידוש נפלא מאד, אלא לפי שכלו יהולל איש..." (ספר "יסוד ושורש העבודה").
בשבת אנו משתדלים "להיות" את הפסוק שנאמר בקידוש היום: "אז תתענג על ד'". להתענג מדברים רוחניים, להתענג על שירת זמירות קודש, להתענג על התפילה, להתענג על דברי תורה, להתענג מלימוד מעמיק, מחידוש קטן או ממהלך שלם וגדול. העיסוק שלנו בדברי תורה איננו רק בגלל החובה והמצוה. לא רק בגלל ש"צריך", ולא רק בגלל ש"חשוב", וכו' וכו'. זהו העונג שלנו. אלה הם חיינו. שם טעם החיים נמצא. בשבת עלינו לפנות את עצמינו מטרדות החול, ולהתענג על ד'. ואם את שבת נהפוך למעין יום חול, מתי נעורר בתוכנו את ההתענגות הזו, האמיתית. כמאמר המשורר: "והחיו העניה, יחידה תמה ונקיה, ואשר נפשו לא חִיָה- איך יזכה לאור הבוקר".
ועל כך נאמר: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני- משל למלך שכעס על עבדיו וחבשן בבית קולין, מה עשה המלך נטל את כל השרים שלו ועבדיו והלך לשמוע מה הן אומרים. שמע שהיו אומרים אדוננו המלך הוא שבחנו הוא חיינו, אבל נחסר לאדוננו המלך לעולם. אמר להם בני הגביהו קולכם כדי שימעו חברים שעל גביכם. כך, אע"פ שישראל עוסקין במלאכתן כל ששת ימים, ביום השבת משכימין ובאים לביהכנ"ס וקורין קריאת שמע ועוברין לפני התיבה, וקורין בתורה ומפטירין בנביא. והקב"ה אומר להם בני בני הגביהו קולכם כדי שימעו חברים שעל גביכם. ואין חברים אלא מלאכי השרת..." (מדרש שהר"ש).