חז"ל מסמנים את עיקר ההקפדה האלוקית על חטא מהרגלים בבכי הגדול, בבכי הגדול שתפס את כל העם: "ותשא כל העדה", כולם בוכים. אותו לילה, ליל תשעה באב היה, אומרת הגמרא, ריבונו ושל עולם אומר- אתם בכיתם בכייה של חינם, הלילה הזה יהיה בכייה לדורות.
הבכי הגדול משקף איזושהי עמדה עצובה, העובדה שעם שלם מסוגל לשאת את קולו ולבכות. מאיפה מתחילה העצבות? הפסוק שקודם לבכי הוא פסוק שמדבר על העיניים- "ונהי בעיניהם כחגבים וכן היינו בעיננו". העובדה שהמרגלים ראו את עצמם בעיניים של הזולת, הגדירו את עצמם לאור האחרים. הם גם הבינו שזה מה שאחרים רואים בהם. כשהאדם עסוק באיך הוא נראה ומה האחרים רואים בו, הוא מגיע לעצבות. הוא לא חי את חייו שלו, הוא לא חי את חייו אל מול העיניים האלוקיות, אלא מול עיני בשר ודם. וארץ ישראל היא הארץ אשר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה". זאת הארץ שכשנכנסים אליה העיניים שלנו צריכות להיות מופנות לעיניים השמימיות, זו ארץ שכנכנסים אליה, אם עסוקים בשאלה איך אנחנו נראים בעיני ואיך אנחנו נראים בעיני עצמנו לאור אחרים, העצבות מתחילה לגאות ולהשתלט על הלבבות. לכן גם מסיימת התורה את פרשת השבוע במצווה שכולה ראייה, מצוות ציצית- וראיתם אותו. ולכן גם מיד לאחר פרשת הרגלים, מצווה התורה שכשנבוא אל הארץ, "וכי תבואו אל הארץ", צריך להוסיף לקורבנות מימד נוסף., להוסיף לקורבנות יין ושמן וסולת. להוסיף לקורבנות את השמחה, להוסיף לקורבנות את המבט הפנימי, את השמן, את החכמה, את מה שמאיר עיניים. כשבאים לארץ ישראל צריך לבוא אל הארץ בשמחה "והעלנו לציון ברינה", "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם", "ששון ושמחה ישיגו".
כשבאים לארץ ישראל העיניים צריכות להשתנות, מעיני בשר ודם לעיני ד' אלוקיך. אי אפשר להמשיך ולהיות עסוקים באיך אנחנו נראים בעיני אחרים, אי אפשר להיות עסוקים בראיה עצמית אלא אם כן היא לנוכח עיני ד'.
הבכי כולו מתנקז בעיניים והתשובה לבכי צריכה להיות שמחת העיניים, שמחת הראייה, עלייה לרגל בשמחה לראות ולהראות. "וראיתם אותו", לראות את השמים לראות את התכלת לכוון את המבט לכיסא הכבוד.
שבת שלום ובשורות טובות.