פרשת השבוע חותמת בציווי על הציצית, שעליה נאמר "וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצוות ה'…", כלומר, יש בציצית משהו המלמד על עולם המצוות בכלל, לאו דווקא על כל מצווה ומצווה, אלא על עניין המצוות המעשיות. פתילים לכול ארבעת רוחות הבגד, פתולים ומפותלים, גזע היוצא מכל כנף ומתפרט לשמונה חוטים פרטיים, קשורים בחוט תכלת המזכירה את השמיים ואת כיסא הכבוד.
המינות טוענת שאין כל עניין במצוות המעשיות. לא הגיוני שמעשה של האדם הקטן אכן משנה ופועל, ובכלל לא משנה מה אתה עושה אלא מה אתה מרגיש ומדמיין על עצמך ועל החיים "בלבב פנימה", ואם נוצרת אווירה חיצונית ושקרית של קודש, מראה עיניים שטחי של שגב אלוקי, מה טוב ומה נעים. ייאוש מהיכולת הממשית לתקן את הרע והחסר שבחיים, וממילא חוסר עניין במעשיות פרקטית. אפשר לדבר על קודש, לחשוב ולנסות להרגיש, אבל אין להתבלבל, לעולם החיים עצמם לא יהיו קדושים. סגנון ראשון של פוזה אמונית חיצונית, כשמהמינות השורשית נולדות עוד תת שיטות, שהחוט החורז את כולן הוא הקטנת הערך של המצוות המעשיות.
הקצה השני על הסקאלה הוא קידוש המעשים. הבורא הכול יכול מצווה על האדם לפעול ולחיות בצייתנות מלאה ודקדקנית, היורדת לכול רגע ומעשה שבחיים, מתוך אחריות גדולה ורצינות תהומית, אלא שהמעשים הם סתמיים ושרירותיים לחלוטין, העניין היחידי שבהם הוא כפיפת הראש כלפי המרות האלוקית ותו לא. אל תשאל ואל תחקור, אל תנסה להבין, כי פשוט אין שום תוכן. אתה "חייל" צייתן של אותו קב"ה מסתורי, רובוט אנושי של קיום מצוות, והחיים הם הבחירה המתמדת לציית לשרירותי. פוזה אמונית שנייה של קודש, יראת שמיים בסגנון האולי מאוד אינטלקטואלי ופרופסורי, אבל באמת פשטני, קר ואלים, נטול טעם ותוכן, אף על פי שכלפי חוץ הוא נתפס כמרשים בכובד הראש והירידה לפרטים והחשבתם.
אבל התורה והמצוות שלנו הם חיים. חיי תורה ומצוות בנויים על אמון עמוק באדם ובתפקיד שהועיד לו הקב"ה, לחיות חיים ממשיים ומעשיים שהם אכן המרפא לחיסרון והרע שעדיין משוטטים כאן. יש יכולת וממילא גם תביעה לחיים של קדושת בשר אמתית, יש הגיון וטעם בכול צו אלוקי, שאין ענינו האלימות אלא ההבעה הטבעית של הכמיהה להופעת הטוב האלוקי הגדול, כאן ממש במציאות המוגבלת, בחיי אדם ועם בארצו המתהלכים עלי אדמות, לא תרים אחרי העיניים ונוהים אחרי השקר החיצוני והשטחיות תולדתו, אלא זוכרים ועושים ומתוך כך הולכים ונהיים קדושים בפועל.
(הדברים נכתבים לאור לימוד הפיסקה בספר שמונה קבצים, קובץ ה' פיסקה רל"ט)
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.