אומנם, בדרך- כלל אנחנו מוצאים הענשה יתירה דווקא על עשיית מעשה. לדוגמא- הלכה היא שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. חיוב מלקות הוא רק על עשיית מעשה. על דיבורים לא מקבלים עונשים חמורים כמו על מעשים ומדוע, וכיצד הדברים מתיישבים עם המשנה שהזכרנו.
 
נראה שיש להבחין בין שני מרכיבים: אחד הוא הפגיעה עצמה, התוצאה של המעשה, והשני- המעשה שהביא לתוצאה. מבחינת התוצאה, אכן "האומר בפיו יתר מן העושה מעשה", אבל מבחינת המעשה- חמור יותר העושה בידיו. כלומר: העובדה שבדרך כלל אין התורה מענישה על דיבור כמו על מעשה איננה נובעת מכך שהדיבור פחות פוגע ומקלקל. הסיבה לכך היא קלות הדיבור. האדם נכשל בקלות דיבורו, ואין הדבר מבטא כל- כך את רצונו לעבור על דברי התורה.
 
ככל שאדם עושה ויוזם פעולה, כך ניכר יותר רצונו והתנגדותו. העושה מעשה עובר בשאט נפש על דברי התורה, ואילו המדבר "פלט" את דבריו אולי "כלאחר יד". עונשי התורה מכוונים כלפי המניע ומידת הזדון שבמעשה, ובכך חמור עושה מהמדבר.
 
אם הבחנה זו נכונה, נמצאנו למדים שתוצאת הפגיעה חמורה יותר בדיבור מאשר במעשה. והדברים פשוטים- המעשה פונה אל הגוף, והדיבור חודר אל הנפש. גם כשלונות מעשיים בודאי משפיעים על הנפש, אבל אין עוצמת השפעתם כשל הדיבור. הדיבור מעצב, קובע, בונה התייחסות ממשית ומודעת. בתוך הנפש מתרוצצים מחשבות ורגשות, הרהורים רבים, טובים ושאינם טובים.

תוך כדי מהלך היום אנחנו מלאים בהתרוצצות של אותם הרהורים, אך השאלה היא איזה מן ההרהורים יהפך להיות מרכזי ומעצב, נותן כיוון ואופי לחיים. כאן משקלו הגדול של הדיבור. מה שנאמר- ונביע, הוא זה שיתפוס את המקום כמוביל, מעצב ומנהיג את הלכי הרוח ונטיות הנפש והמעשים המשתלשלים מכך.

המסע לארץ ישראל כרוך בקשיים רבים, והקשיים והאיומים יכולים לגרום גם הרהורים שונים, מחשבות ותהיות, חולשות שצצות בתוך הלב. זהו דבר טבעי, שהוא בבחינת "הרהורי עבירה שאין אדם ניצול מהן". השאלה המכריעה היא מה לבסוף נקבע ומעצב את העמדה. מהי עמדתנו, מהו הכח הדומיננטי והמוביל, ומהם רגשות נלווים שצצים וחולפים. אל לנו להוציא דיבת הארץ רעה. כשנאמרים משפטים כמו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", באותו רגע מתמסדים ונקבעים רגשות החולשה, והופכים להיות גור מרכזי בהשקפת העולם ולהתייחסות לאתגרים שבפנינו.

לעומת זאת, כשהאמירה היא: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"- אזי נקבעת בנפש העמדה המאמינה, היציבה והבוטחת.
 
גם בחיינו הפרטיים וגם הלאומיים ישנה לפעמים נטייה להדגיש את הבעיות, החסרונות והחולשות, לצבוע את השלילה בצבעים חזקים, ולהרגיש כמה אנחנו לא מוצלחים, מסכנים, וכו' וכו'. צריך לדעת להתגבר על הנטייה, לשלוט על הדיבור ומתוך כך לשלוט בנפש. לא כל מה שצף בלב ראוי להאמר. בודאי שאיננו מדחיקים חולשות ומתעלמים מקשיים וספקות, אך ההתמודדות הנכונה באה דווקא מתוך העמדת הודאות והחוסן כמרכז הוייתנו, באמונה איתנה הנשענת על יסודות טהורים ומוצקים, ורק מתוך כך ניגש ונברר את ההתלבטויות, נקשיב לספקות ונחזק את החולשות. חזק ונתחזק בעד ערינו ובעד ערי אלוקינו.