"והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". פנים ואחור. בשתי החזיתות ניצב השטן מול האדם, עתים דומה הוא לרשע הולל, ועימו כל חילות היצר, החומר והתאוות. קשה היא ההתמודדות, אך ברורה. כי האדם מזהה מיד את המפתהו אל הרע.
ועיתים דומה הוא השטן לצדיק, קפדן וחמור סבר, מטיף ומוכיח בשער. כביכול מדרבן הוא לחיזוק בעבודת ד', מתריע בתוכחות נוקבות על הרפיון ואוזלת היד בכל עניני הקדושה ולימוד התורה. הריהו אז כאויב הבא מאחור, מהעורף, שכן אז הוא אינו מראה פני אויב, ואין האדם יודע שעליו לאזור כל כוחותיו, ולהלחם בו, מלחמה מן הסוג הזה נדרשת הייתה מעם ישראל כאשר שבו עשרת המרגלים מתור את הארץ. דבר זה מתורתו של סבא קדישא, מרן החפץ חיים זצ"ל למדנו (שה"ל, סוף הספר).
אמת הדבר, טענו המרגלים, שארץ ישראל ארץ קודשה ונפלאה היא. שארץ זבת חלב ודבש היא, פוריה ושופעת מעל ומעבר לכל מקום אחר. אלא שזהו שורש הבעיה: הארץ הזו, עם עצמותיה הבלתי רגילות, דורשת עצמאות רוחנית, כשצריך להתמודד עם הענקים ולהכניעם, כדי לירש את הארץ לדורות, עלינו להיות ענקים בקדושה ובטהרה ואנחנו, חייבים להודות, איננו ענקים.
נכון הדבר שהקב"ה הבטיחנו שנירש את הארץ, אף הוזהרנו שלא לירא משום אויב יהא כוחו וגדלו אשר יהא, מאמינים אנו בכך באמונה שלמה. אולם במה דברים אמורים? כאשר אנו ראויים למדריגה הנדרשת מאיתנו מול אתגרים כאלה, רק אז יבוא סיוע אלוקי.
ובכן, דברים של טעם! התעוררות של יראת שמים וקדושה, ואכן, התקבלו הדברים על הלב. ומה שהיו השומעים חסידים וצדיקים יותר, כך נתקבלו על לבם יותר. שכן כלל הוא: כל מה שתגדל יותר יראתו של האדם, כן יקטן יותר בעיני עצמו. מי אני ומה אני הדל, וכי ראוי אנוכי לאתגרי הדור והתקופה?! וכי גידלתי ענקיות דקדושה?!
ומהי הטעות? טעות נוראה כל כך, שעיכבה גאולתם של ישראל שנים ארוכות, במה שגו המרגלים וקהל שומעיהם?
ובכן, הטעות נמצאת בבסיס ההנחה: ישועת ד' ונצחון הבוטחים בו אינם תלויים בצדקתם! הקב"ה אינו מתנה את ישעו במדריגת האדם! הוא אינו אומר לאדם: לא אושיעך אלא אם תהיה צדיק, קדוש וראוי לעזרתי. כמובן שאם האדם מורד בקב"ה, משתדל להכעיסו, לא יוכל לחסות תחת המטריה הסוככת של העזר האלוקי ולצפות כדבר מובן מאיליו, שיוושע מכל צרה וצוקה. אך כל עוד רצונו לעבדו, גם אם מדריגתו אינה גבוהה, הריהו מוגן מכל פחד. זהו שאומרים להם יהושע וכלב: "אך בד' אל תמרודו", דייכם אם לא תהיו כמורדים, וכבר אין לכם לירא כלל.
אכן, ראוי לאדם לזכור ולשים הדברים על ליבו תמיד. ובשמעו קול פנימי הדוחק בו, מכה בעורפו מעורר ומבקר את מצבו הרוחני. יסוב אחור במהירות, וישאל לאלתר: הלנו אתה, אם לצרינו? האם זהו קול של זירוז וחיזוק, שמכחו מוסיף האדם עוז וחשק לעבוד את ד', או שמא זהו קלו מדכא מייאש ומייבש, שמכחו נעצב האדם על עצמו, חסר רצון חיים ושמחה. או אז, אחר זיהוי האוייב ישלוף האדם את חרבו וישיב מלחמה שערה. ומד' עזרו מיד אויב.