השבת אנו קוראים את פרשת "שלח", והסיפור ידוע על המרגלים שנשלחו מהמדבר לארץ ישראל, חזרו וספרו לשון הרע על הארץ, ובגלל חטא זה בני ישראל נשארו במדבר למשך ארבעים שנה.
שליחות. מהו שליח? מה מיוחד במציאות זו? איך זה עובד? היסוד של שליחות הוא חידוש גדול, שהרי באופן טבעי ניתן לומר שאין כזה דבר שליחות. אם אדם רוצה לעשות משהו, שיעשה אותו! מה פתאום אפשר למנות מישהו לעשות משהו במקומי ובשבילי?! וכאן מתחדש לנו שהאדם יכול למנות שליח, ולהיות שליח. אלא שלשם הצלחה בזה יש צורך חיוני במידה אחת – ענווה. השליח הוא מי שמביא לידי ביטוי את רצון המשלח באופן מושלם, ממש כאילו שולחו הוא זה הפועל בעצמו, הוא "ידא אריכתא" של משלחו, ועל כן מוכרח הוא שלא יתערבו במעשה שלו שום רצונות אחרים משלו, שום כוונות אחרות, אלא הוא מתבטל כלפי המשלח בצורה מושלמת. הוא צריך להיות נקי לגמרי מלערב במעשה את השאיפות שלו, את כוונותיו הוא, את האינטרסים הפרטיים שלו. רק אם הוא הולך בדרך זו, עומד השליח במשימתו בצורה מושלמת, מוציא את רצון המשלח מן הכוח אל הפועל.
אומר ה"שפת אמת" על הפרשה, שכל אדם הוא בעצם שליח של הקב"ה עלי אדמות. כל מצווה שהוא עושה, צריך הוא לעשות מתוך תחושה עמוקה של שליחות. לשים את המאווים שלו בצד, ואפילו בתוך מעשה המצווה לא לערב שום רווחים פרטיים שלו ממנה, אלא לשאוף רק לעשות את דבר ה', וזה גם היסוד של הצלחתו במשימה זו, ובעצם של הצלחתו בחיים כולם.
מכאן גם פשוט להסביר מהו חטא המרגלים. המרגלים היו שליחים לא נאמנים. במקום לצאת למשימתם על דעת משה רבנו ועל דעת המקום, הם כבר היו מלאי דעות קדומות על הארץ, ואת השליחות ומגמת המשלח הם ביטלו לרצונם, ולא כפי שראוי היה להם, לבטל את רצונם בפני השליחות. וכל זאת למה? הווי אומר חוסר ענווה!
רש"י על פרשת ציצית החותמת את פרשתנו, קושר בינה לבין פרשת המרגלים. על הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" מסביר רש"י: "כמו "מתור הארץ". הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסים לו את העבירות. העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". למה מחנכת אותנו הציצית? להיות פשוטים, להיות ענוותנים. לא להיות כמרגלים שיצאו לתור את הארץ, ובעצם תרו אחרי ליבם ועיניהם, אלא לרצות ולראות ומתוך כך להגשים רק את מה שראוי מצד האמת האלוקית להיות מוגשם.
הכניסה ל"ארץ המובטחת", למרחב החיים הלגיטימי תלויה בזה! זה לא קל ודורש מאמץ מרובה, בגרות ורצינות שלעיתים לוקח ארבעים שנה להגיע אליה, שהרי למדנו במשנה (אבות פ"ה משנה כ"א) שרק מ"בן ארבעים – לבינה"!
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, עם כל שאר חולי עמו ישראל.