"וענוים ירשו ארץ", כדי לזכות לארץ ישראל צריך הרבה ענוה. ארץ ישראל היא ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה. היא איננה מתנהלת על פי סדרי הטבע הרגילים. "לא כארץ מצרים", היציבה והקבועה באוצרות הטבע שבתוכה, אלא "למטר השמים תשתה מים".
החיים בארץ אינם מבוססים על הביטחון האנושי הרגיל בטבע וביכולת האדם. בארץ ישראל החיים תלויים בקישורם אל רצון ה'. ושורש תכונה זו היא עומקה של הענוה. ההכרה שהחיים שבי לא מתחילים בי, וממילא אינם מתנהלים לפי התחושות האישיות הקטנות שלי. החיים שבי הם החיים האלוקיים המתגלים בעם כולו, ובתוכו – גם בנשמתי ובאישיותי הפרטית. ממילא, העמדה היא עמדה רוחנית הקשובה לרצון עליון, לצו ה', למגמות ארוכות הטווח, נצחיות וכלליות, ולא למה שמספק את המבט העכשווי-הרגעי-האישי. זוהי הענוה.
דברים אלו מסבירים את הידיעה הנמסרת לנו בספר מידות ראיה: "מי שמתאמץ לזכות להסרת הגאווה מלבבו יזכה לאהבת ארץ ישראל. וכן – "האוהב את ארץ ישראל באמת יזכה לשנוא את הגאווה".
לאחר שחיברנו את הארץ עם הענוה, נבוא אל התכונה הנפשית הנקשרת בשניהם – השמחה. "ויספו ענוים בה' שמחה". הענוה מולידה שמחה. גם ארץ ישראל מביאה לשמחה, כדברי "אור החיים" הקדוש לפרשת כי תבוא, הפותחת בלשון שמחה – והיה כי תבוא אל הארץ, כשבאים אל הארץ יש שמחה.
השמחה נובעת מתחושת ההתאמה לדבר הגדול אליו אנו נקשרים. כשאין התאמה ויש תחושת זרות – חסרה שמחה. יתכן שאדם יקיים את התורה, אבל היא לא נתפסת לו באמת כ"חיינו ואורך ימינו". חסרה לו ההבנה מהם חייו האמיתיים, מי הוא באמת, לאיזו מגמה הוא שייך, וממילא – מה באמת מוציא אל הפועל את אישיותו ומגלה את משמעות החיים. במצב כזה אין שמחה. העבודה הזרה לאדם, עומדת מבחוץ, והתחושה היא של כבדות, יגיעה ולאות.
הענוה מביאה שמחה, הענו מכיר שנקודת החיים שלו איננה אישיותו הפרטית כפי שהיא נגלית לו מבעד למסכי הגוף המסתירים ומצמצמים, נקודת חייו היא החיים האלוקיים המאירים בנשמתו ומתגלים גם בכל כשרונותיו הרוחניים, הנפשיים והגופניים. הבנה זו כשהיא חדורה בתוככי התודעה, יוצרת תחושת התאמה לכל התורה כולה, בגלוי שבה ובנסתר שבה, ונטיית הערצה והשתוקקות לכל דבר שבקדושה.
ואלה כמובן, הם אופיים של החיים בארץ ישראל. החיים מתאימים לרצון ה', ונתלים בו. הכל נספג בנועם, במתיקות, בשמחה. ת"ח שבא"י נקראו נועם (סנהדרין כ"ד), ו"בארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה דקדושה". (ראה מוסר הקודש, קפ"ז)
שלושת הצלעות הללו – הענוה, ארץ ישראל והשמחה – חוברות זו לזו, ושורשן האחד היא ההתאמה, האמונה בחיים, במה שטמון בהם ולמה הם שייכים.
כשעם ישראל נחלש בעקבות דיבורי החולשה של המרגלים, אנו פוגשים תופעה מיוחדת: העם בוכה. "ותישא כל העדה ויתנו את כקולם, ויבכו העם בלילה ההוא". בכי הוא מצב של חוסר אונים, חוסר אמון. אין אמון בכוחות, אין אמון בחיים, אין אמון בעצמנו. לא יכולים.
ולעומת זאת, כשבאה ההתעוררות ללא צו ה' בא חטא המעפילים: "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח, אל תעלו כי אין ה' בקרבכם".
לזכות לארץ ישראל נדרשת ענוה, התאמתנו לרצון ה', והענוה ממלאת את רשותנו באמונה, בכוחות – עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה.