אנחנו מתקדמים לקראת ארץ ישראל. בסוף הפרשה הקודמת העם נסע קדימה, באמצע הפרשה הקודמת דיברנו על כך שהולכים אנחנו אל המקום ומצרפים את יתרו.
המסע לכיוון ארץ ישראל הולך וצובר תאוצה וכחלק מהמסע יש גם משברים. המשבר הגדול הוא על ההבנה של מה טיבו של המסע הזה, מה עניינה של ההליכה שלנו לארץ ישראל. מצד אחד הליכה של עם לארצו זה מהלך טבעי, כל עם מחפש ארץ, לכל עם יש אדמה, מקום שבו הוא מממש את עצמו, זה הדבר הכי טבעי בעולם להיות חופשי לארצך. מצד שני ההליכה לארץ ישראל היא לא הליכה רגילה. אנחנו הולכים לארץ מכוח יציאת מצרים מכח המהלך האלוקי שהוציא אותנו ממצרים וגאל אותנו, והוצאתי והצלתי וגאלתי והבאתי אתכם אל הארץ. ההליכה שלנו לארץ, האם היא מהלך ניסי, מהלך אלוקי, או שמא זהו מהלך אנושי, מהלך ידי אדם. האם לבוא לארץ ישראל זה לממש רצונות אנושיים או להוציא אל הפועל מהלך אלוקי. אם הרצונות הם אנושיים אם ארץ ישראל היא סוגיה שתלויה בנו, אזי אנחנו בעלי בתים על הארץ, אנחנו נחליט מתי ואיך טוב לנו לרשת את הארץ, איזה חלקים בארץ מתאימים לנו ואיזה לא. מה משתלם לנו מבחינה לאומית, מה לא משתלם, יש עיתוי יש זמן, יש תנאים. זה שלנו, זו סוגיה לאומית שלנו. אבל אם ההליכה לארץ היא מהלך אלוקי כמו שיציאת מצרים נעשתה ביד חזקה ובזרוע נטויה, כך עלינו גם להתבונן על ההליכה לארץ, כפקודה אלוקית, כהוראה ממרומים, כשליחות – שלח לך. למען האמת היינו צריכים לראות את ההליכה שלנו כשליחות, נשלחים על ידי ריבונו של עולם אל הארץ הטובה. אומר המהר"ל מפרג בספרו "נצח ישראל", שההפרדה התודעתית בין היציאה ממצרים ובין ההליכה לארץ, בין המהלך האלוקי של יציאת מצרים לבין המפעל שנראה אנושי, ירושת הארץ, המהלך הזה הוליד את הבכי, את התלונות, את האמירה "עכשיו זה לא מתאים", את הנתק האפשרי בינינו לבין הארץ, את האמירה שזה אולי בבחירתנו, אנחנו יכולים לבחור אחרת. האמת היתה ועודנה, שהקשר בינינו לבין הארץ הוא קשר בל ינתק, הוא בטבע, הוא ברית, הוא מהלך שמימי, שליחות שאנו ממשים בזכות. אשרינו שאנחנו ממשים אותה. שליחות של עם שבא לחיות על במותי ארץ את רצונותיו העליונים של ריבונו של עולם.