מאתיים חמישים מקטירי הקטורת שהתחברו לקורח נשרפו באש. לפי חז"ל גם עדת קורח שנבלעה באדמה, גם היא נידונה באש. הגמרא מספרת שמי שמכניס צמר רטוב לתוך הבור שבו בלוע קורח, הצמר נחרך ונשרף כולו באש.

האש הזאת, אש מכלה, אש מסוכנת, אש שמשאירה אחריה אפר. כשישנה מחלוקת שאינה לשם שמים, מחלוקת למטרת מחלוקת, מחלוקת בשביל להנציח את העובדה שאין מכנה משותף בין כולם, ששום דבר לא מוסכם, שום דבר הוא לא מוחלט. זהו מצב שדומה לאפר. אפר שאחרי השריפה, אומרת הגמרא, אינו נדבק, פירורי האפר אינם נצמדים זה לזה. אדמה שנרטבה במים מתגבשת, הופכת לבוץ, אפר לא מתגבל, נשאר מפורר, נשאר מחולק. יש מחלוקות, תמיד יהיו מחלוקות, וטוב שיש מחלוקות, טוב שיש דעות וגוונים וויכוחים ונקודות מבט שונות, אבל חובה שיהיו עקרונות- על מוסכמים על כולם, שיהיו יסודות מוחלטים שכולם מחויבים אליהם. אם חברה אנושית תעצים יותר מידי את היכולת של כל אחד להביע את דעתו ולחשוב את מחשבותיו בלי שום מחויבות לאיזושהי אמת שמיימית החברה תיהפך לאפר לאט- לאט, ולא ירחק יומה של החברה והיא גם תוכל להגיע למצב הנורא של אנשים שרופים בכבשנים, של משרפות אדם.

צריך להיזהר, צריך תמיד לשים לב שיכולת היצירתיות שלנו והפיתוח שיש בה הרבה מן החלוקה והמגוון, יש לה גרעין מן השמים. המשנה אומרת שפי הארץ, הארץ שנבקעה לרגלי קורח, פי הארץ נוצרה בערב שבת בין השמשות. גם הצבת הראשונה, אומרת המשנה, נוצרה בערב שבת בין השמשות, שהרי בשביל ליצור צבת צריכים להרתיח ברזל באש לוהטת ואי אפשר להרתיח ברזל באש לוהטת בלי צבת, צריך צבת ראשונה מן השמים, צריך ביצה שממנה תצא התרנגולת.

כל הפיתוח האנושי שיכול להשתמש באש לטובה, ליצירת כלים, תלוי בעובדה שהצבת הראשונה באה מן השמים, ואז יש מה לעשות עם האש, אבל אם לא ניתנת צבת מן השמים, אנחנו עומדים חסרי אונים מול האש, אין לנו איך להשתמש בה, איך נעשה סיר, איך ניצור כלי, משהו שיש לנו איתו נקודת אחיזה באש, אנחנו חייבים את הצבת הראשונה מן השמים כדי להשתמש באש המחלוקת לטובה, באש תבערת הדעות השונות, המגוון האנושי לברכה.

שבת שלום ובשורות טובות.