תפילת מנחה, השלישית מבין תפילות השבת, היא כנגד "השבת השלישית" שבתהליך ההיסטורי- שבת של לעתיד לבוא. לאחר המפגש עם "שבת ברשאית" בליל שבת, ועם "שבת מתן תורה" בתפילת שחרית, אנו מגיעים אל "השבת העתידית" שבתפילת מנחה. יש כאן סדר של התעלות. הזמן בשבת הולם ומצטבר, שעה מתוספת לשעה ומאירה באור מתגבר. כך הם הדברים בחיי הקדושה. הרגעים קשורים זה לזה, ובונים יחד בנין גדול. לא כל רגע עומד לעצמו, נפרד מהשאר. הכל מהלך אחד, הכל מתחבר ומוסיף שכלול, וכך אנו מוצאים את עצמנו בתפילת המנחה שההארה הולכת וגדלה. אם כן, דווקא הרגעים האחרונים שבסוף השבת מכילים בתוכם או גדול יותר. לאמיתו של דבר, כך הם פני הדברים במציאות כולה, מצד המבט האלוקי הסוקר את כל התהליכים מראית עד אחרית. סוד זה נסתר מנגד עיננו. במציאות שולטים, כלפי חוץ, גם כוחות שאינם מתחברים למהלך. כוחות של רוע, פרטיות, חומריות ועוד. בשבת מאיר הסוד של המציאות כולה. הקודש הוא המציאות, ובקדושה הכל מצטבר ומצטרף למהלך של הארה שהולכת וגוברת.

הנוסח המיוחד של תפילת מנחה עוסק באחדות : "אתה אחד ושמך אחד , ומי כעמך גוי אחד בארץ". כמו כן, ההדגשה על חיי עם ישראל: "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת, אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו". אומנם, גם בתפילת שחרית הודגשה מעלת ישראל, אך שם היה דגש על הבדלתנו מהאומות: "ולא נתננו ד' אלוקינו לגויי הארצות". יש כאן תיאור "ישראלי נטו". זוהי אוירה של "עתיד לבוא", של "מנוחה וקדושה". במתן תורה "ירדה שנאה לאומות העולם "(גמ' בשבת). בנתינת התורה לישראל יש התגברות על העולם האנושי ועימות מולו. מול "עולם ההוה" של האומות וחכמת החול, מתגלה מהלך של "חיי עולם", מהלך של תורה שלא באה למצות את מה שקיים כבר אלא להביא אותנו למה שעדין לא קיים בעולמנו. חיי עם ישראל הם מלחמה ב"חיי הזמן", מימילא- אמות המידה של חיים כאלה היא אמת מידה של החכמה שקדמה לעולם, "אסתכל באורייתא וסברא עלמא". בתפילת מנחה אנחנו מתייחדים עם הציפיה העתידית, כשחיי עם ישראל יתגלו במילואם, אז תתגלה אחדותו של הקב"ה כוללת כל, הכל שרוי בהתאמה ובמילוי הכוחות. "אתה אחד ושמך אחד". כשאחדות זו מאירה בעם ישראל, שוב אין מקום להתנגדות מצד האומות, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" המדרגה העליונה של ישראל כוללת בתוכה את כל הכוחות שבבריאה בכלל ובאנושות בפרט." כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה... ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש..." (אורות קלח').

כשמתגלה מציאות כזו של חיי עם ישראל, ממילא ימצאו כל האומות את עצמן בתוכו. היא תכלול אותם ותאחד אותם באחדות רוחנית מיוחדת. כל עם ימצא את יניקתו מהגזע, כל אומה תמצא את צינור ההזנה שלה מישראל (ראה הקדמת המהר"ל ל"דרך חיים"). "והלכו עמים רבים... ואמרו לכו ונעלה אל הר ד'... ויורנו מדרכיו...כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".

האחדות הזו משרה "מונחה". לא מהלך של התנצחות אלא מהלך של הכללה. ממילא יש גם "שלום, ושלוה, והשקט, ובטח". אין זו מנוחה של הפסקת התנועה וההתקדמות, ובודאי של מנוחה של חלושה חומרית. זו מנוחה של אחדות, בה כל הכוחות מתפתחים ומתעלים, מהשורש לענפים, בהתאמה ובהרמוניה, "ועל מנוחתם יקדשו את שמך".

וכמובן, התנאי ההכרחי לגילוי אחדות זו הוא "בארץ", וכדברים המפורסמים המובאים ממקורות הקודש של חכמת האמת :"ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה איקרון חד". "האחדות המגולה, של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החומרי, המעשי הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם על ידי ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו" (אורות).

רק באחדותה של הארץ תתגלה אחדותו של העם. כך בשלמותה של הארץ תתגלה שלימותו של העם. בכל חלק מחלקי ארצנו אחוז קו מציור חיינו וכך כשכולנו כאן- בכל חלקי ארצנו- רק אז יתגלו כל הקוים והצדדים שבכללות ישראל, ורק אז תאיר הארת האחדות מתוכנו לעולם כולו.