אם בכול שקר חייבת להסתתר נקודה של אמת, אז ככול שהשקר גדול יותר יש להניח שגם נקודת האמת שבו יותר גדולה ועומדת על נקודת מהות, יותר מסותרת, המבטאת זעקה לא ראויה לתביעה כן ראויה, וכשהיא תתברר ותתנשל מהטעות שבה, היא תביא את הברכה היותר גדולה עימה. יש להניח גם שאותו תהליך בררה בין נקודת האמת והשקר יהיה כואב יותר ולעיתים מזעזע.

לפי זה חייבים לשאול במה קורח צודק? מהי זעקתו שעל כל אחד להזדהות עם נקודת האמת שבה?

מדברי הרב[1] אנו למדים שנקודת האמת שאצל קורח, ש"אדם גדול היה", היא תביעת קדושת החיים הישראלית, הבקשה שהיא תופיע במילואה, והשייכות של כל אחד מישראל אליה, שהרי הקב"ה בעצמו אמר "קדושים תהיו". לראות את כל ישראל מופיעים את נקודת הקודש, שחייהם בפועל מהווים מופת לחיבור שמיים וארץ, שגם ואדרבא, הבשר היותר בשרי הוא בסיס איתן והכלי בו מופיעה מגמת הקודש היותר רחוקה ומתקדמת.

אם כן, היכן הטעות? מה לא בסדר בתביעה כל כך ישראלית מקורית? התשובה נעוצה בחוסר ההבנה או חוסר הרצון להבין, שזו אולי המגמה היותר רחוקה, ואף השורש היותר ראשוני לחפץ החיים הישראלי, אבל זוהי נקודה כוחנית פוטנציאלית, וחלילה חלילה לחשוב שהיא מופיעה בשיאה כבר כעת, כמו שהחיים נראים ונוהגים בפועל. לא נכון לחשוב שהשייכות הפנימית אל אותה מגמה היא חזות הכול. את הקודש צריך לבסס בחיים, שהם מצד עצמם נוטים אל המקומות הנמוכים ומנמיכים. המרחק בין "לדבר על" לבין "לחיות את" הוא מרחק עצום, שיש לצמצם אותו במאמץ מתמיד ובנכונות להקרבה ולוויתורים, לשנות את החיים בפועל ולגזור את המשמעויות המתבקשות מאותם דיבורים על קדושה. הקודש והקדושה הם יסודות ה"מרחפים" בשמי שמיים, ושם הם גם לעולם יישארו, אלא אם כן האדם ישקיע כל מאמץ הנדרש לבסס אותם בחיים.

וגם לו יצוייר שאכן הנקודה הזו הובנה, עדיין המרחק יהיה גדול והמשימה בלתי אפשרית, אלא אם כן יקשיב האדם לא לעצמו ולמחשבותיו גרידא, ועל פיהם יגזור מהי הדרך הנכונה ליישם את שאיפות הקודש שלו. המבט האנושי במיטבו הוא לעולם מצומצם, חלקי, לא מדויק בלשון המעטה, מוטה מהסובייקטיביות האנושית המובנית, לא רואה את המציאות לאשורה, ואף לא את העתיד הרחוק,ובוודאי שמעצמו אין לו את היכולת לבסס את השיטה להניע את התהליכים הנדרשים למטרת חייו. על האדם להיות קשוב לקול ה' שבא לא ממנו עצמו אלא מהמקור האלוקי, שממנו ורק ממנו הוא יכול למצוא את ידיו ורגליו בסבך העולם הזה והבא.

ונקודה נוספת שחשוב לא לשכוח. לכולם הזכות השווה לחיות ולפעול, אבל לא כולם שווים בשייכות לתביעות הקודש, בין במישור של ישראל והעמים, והן במישור של ישראל בתוך עצמם. לא רק ברמה הגלויה של החיים, אלא גם מבחינה פנימית סגולית, יש את אלו שחייהם, שלא מצד בחירתם, הם בעלי פוטנציאל עדיף של קירבה אל הקודש פנימה, וזו לא בושה או נקודה לקנא בה, ובוודאי שלא להתנגד אליה בציניות ובאלימות, אלא אדרבא שימחה גדולה, שהרי אותם אלו לא התברכו באותה נשמה בשביל עצמם, אלא בשביל להיות אבן שואבת לכל השאר, לשאת בעול משיכת העגלה האנושית ההיסטורית לעבר מגמתה. הקב"ה ברא את העולם בשיטה "פירמידית", אבל לא כזו שהשפיץ מנותק מהבסיס, אלא אדרבא, מחובר איליו, אחד איתו, מלא אהבה ואחריות כלפיו.

לא די בפוטנציאל אדיר, אלא למען הגשמתו יש להבין את המרחב, את המרחק בינו לבין המציאות בפועל, ואת הדרך רצופת המאמצים וההקרבה, על מנת לבסס את מה שהוא שורש החיים ומגמתם היותר רחוקה.

נקודה למחשבה. היכן הרגשת נטייה לסמוך יותר מדאי על הפוטנציאל, ולכן התחמקת ממאמץ להגשימו?

· ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.

---

[1] בספר אורות, ישראל ותחייתו פיסקה ט"ו.