טלית ומזוזה / הרב עקיבא קשתיאלקורח, בטענתו כי "כל העדה כולם קדושים", משתמש בשתי דוגמאות, על פי מה שמובא בדברי חז"ל: מזוזה בבית מלא ספרים ופתיל תכלת בטלית שכולה תכלת.
שתי המצוות הללו, המזוזה והציצית משמשות כדרכים לזכרון. המזוזה – "להיות זכרון לאדם באמונת ה', בכל עת בואו לביתו וצאתו" (ספר החינוך, מצוה תכ"ב), והציצית – "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". יש מצבים בחיים בהם הזכרון מטושטש, פחות בהיר ובולט, ואז יש צורך בתזכורת. התודעה הרוחנית איננה נמצאת בתוכנו באותה מידה בכל זמן ובכל מקום.איננו מצווים כל הזמן במתח רוחני גבוה. החיים, אלה שבבית ואלה שבחוץ, מלאים ב"עניינים קטנים", עיסוקים רבים מאוד, שעלולים "לעלות לנו לראש" ולמלא את כל תודעת החיים שלנו. ותודעת הגודל, השייכות לעולמו של הקב"ה, לרצונו, לציוויו, לפעולתו – אלה עלולים להתערפל ולהתעמעם. ו"עניין זה הוא הגדול שבנסיון האדם, שלא יטרידו אותו רוב טרדות של עולם זה, וישכח אחריות" (ארחות צדיקים, שער השמחה).
כשהבית מלא ספרים, והטלית כולה תכלת, לכאורה אין צורך בתזכורת. התודעה מלאה, הזכרון ממלא את האדם בתוכן הגדול. אותן פרשיות הכתובות במזוזה נלמדות על ידי האדם שבתוך הבית מלא הספרים, ואותו צבע התכלת שבפתיל מקיף את האדם בבגדו. לשם מה צריכים הפתיל או המזוזה להפרד, הלא מדובר באותו תוכן.
התשובה היא שהזכרון צריך תמיד להיות מחובר למה שמחוץ ומעבר לחיים כפי שהם. לא די בתודעה שנבנית בתוך חיי האדם, בספרים ובטלית. צריך את העומד מבחוץ, ומאותת על מה שמעבר. המזוזה איננה חלק (עי' אורות, עמ' ל"ב, ל"ג), המתריסים כנגדת "ההתנשאות של ישראל לעומת העמים, התבדלות מהחיים. אך "נצח ישראל לא ישקר", אנו בחיינו נמשיך לאחוז בקו הארוך, במה שמוביל את החיים הלאה. לעולם לא נעצור בחיים כפי שהם. ישראל הם "לב שבאברים" (כוזרי), הם אינם עסוקים במילוי תפקוד נוסף בחיים. הם אלה שמקשרים את החיים אל הנקודה הכללית שלהם, אל זרימת החיים האינסופית, שממנה מתמשכים עוד ועוד דרכים המקדמים ומעלים את החיים. כציצית וכמזוזה – אלה הם חיינו, בכך אושרנו ושמחתנו, ובכך תקוות עתידנו.