רואים שחור / הרב אליעזר בר-און
כשמביטים בשמש ללא הגנה, אין העין מצליחה לתפוס פרטים, במקום שהמבט יהיה בהיר יותר, מואר יותר, כשחוזרים להביט במציאות, יש איזה כתם במרכז הראיה שמסתיר הכל. השמש מגיעה לעולם עם הגנה, עם אטמוספירה שמווסתת את פגיעתה, מונעת חום מופרז ועוזרת לאור להגיע לכל מקום ואתר, בתנאי שאינו מוסתר.
כמו השמש בעולם כך האדם ואלוקיו. ככל שישנם פחות הסתרות, יותר דלתות פתוחות ויותר מחיצות שמוסרות, כך יכול האדם לפגוש את מהותו העצמית ואת אלוקיו, בבהירות גדולה יותר, וממילא לתת לאור ולחום שיכולים וצריכים להופיע ממפגש כזה, אפיקים רחבים יותר להשפעה ונקודות רבות יותר שם יוכלו להגיע. השמש אינה מפסיקה לתת מכוחה, מעגלי ההשתנות וההתעלות של המציאות מאפשרים לה לחדור לעוד ועוד מקומות חשוכים ולהאירם. הדרך הראויה היא התעלות ממצרי העולם ויצירת כלים המסוגלים להכיל מפגש גבוה יותר.
לפעמים אפשר לעשות קיצורי דרך, לנסות להחשף לשמש ולאור בצורה חזקה, "באורות גבוהים", למסור את הנפש בחום הגבוה כדי לנסות להשיג מקסימום אור וחום, יש גדולים ומהפכנים שרוצים להתעלם ממעגלי השינויים האיטיים והסרת ההסתרים המדורגת ולתפוס את הכל, להצליח לגעת בשורש ובעיקר, ומשם, ממקור האור, לחזור למציאות כשותפים בהארה, כביכול כבעלי יכולת "שמשית" או לפחות כמו ירח.
עמודו של עולם, הישר באדם, המהפכן הראשון, מיישיר מבט לעבר האמת, לעבר מקור האור, כשהכל חשוך ואלילי מסביב ואין יודע ועד כיצד לבטא וכיצד לפעול מכח האור במסגרות החושך, ניצב אברהם בעבר אחד של העולם בעוד השאר עוד שרויים הרחק בעברו השני, ואומר בגבורה- יש אור! ולא רק זה אלא שיש לו משמעות ויכולת להאיר בכל התחומים ובכל האנשים ולתת משמעות של טוב ויושר בכל פינה ופינה ובכל דור ודור. מן העבר השני עומד בלעם, גם הוא מנסה כוחו ב"שמשיות", בניסיון לתפוס את העיקר, אך עינו נסמית, אין הוא מוכשר לתפוס את ריבוי כוחותיה של השמש, אין הוא רואה את פעולותיה הטובות ואת חדירתה המאירה והמחממת לכל. הגודל והעוצמה האלוקיים מקטינים בעיניו את כל המציאות, "בשמש כזו חזקה אין לעולם שום סיכוי". כשלא רואים את השמש "לפרטיה" ובהופעותיה הטובים, לא נשאר כי אם קטנות וחשכה, הנהגת העולם בטוב וביושר נהפכת אצלו ואצל תלמידיו לדורות, להנהגת "רצון עיוור", פסימיות עמוקה ללא שאיפת טוב.
בשביל להביט למעלה צריך גבורה גדולה, צריך להיות מוכשרים מספיק כדי לראות את האור גם במקומות שהוא עדיין לא הגיע אליהם, צריך להביט אל החושך ולומר- זה בסך הכל מקום שעדיין לא הגיע אליו אור. יעקב יורד לגלות, רק צרות, חושך בכל פינה, רמאויות, ע"ז ושחיתות, אבל דווקא ההתנהלות במחשכי המציאות מולידה את הגרעין המרכזי והשלם של ישראל, לעומתו עומד לבן, סוג של בלעם, ומחפש כל הזמן לעקור, נדמה לך שמצאת פה אור- נחליף... רחל בלאה, משכורת בדלה ממנה, לבנים בחומים...
צריך אסטרטגיה של בניית הגנות כשמטפסים לשמש. יש איזה טריק שאיתו אפשר להוריד מחיצות ולהגיע לשיא המפגש בלי לאבד עיניים בדרך. "והאיש משה עניו מאוד". הם מטפסים במקביל צולחים שלב אחרי שלב בנבואה, אבל אחד מגיע מהיושר, בהגנת המידות הטובות: "ונחנו מה", בתודעת השליחות: "עבד ה'", והשני מגיע עם נפשו הרחבה, עם כל המטען החומרי איתו, ללא שינוי עצמי, ללא התעלות, מגיע לבית ספר לנבואה, לומד את הטריקים אך לא את המהות.
שני קוים מקבילים – מצד אחד אלה הרואים ברצון העולם את הטוב ואת תפקידנו בלהטיב, ומצד שני אלה הרואים בעולם את העיוורות, את השרירותיות ואת חוסר יכולתנו להטיב... ואולי ייפגשו הקוים, אולי יגיע יום והמחשבה של השקיעה בעולם שכולו חומר תופיע בצורה טהורה של קידוש כל החומר, אולי הרצון העיור עוד יתגלה כתביעה אנושית לראות את הטוב ממש בעיניים, והמהפך בדבריו של הרשע בפרשה ייראה גם לעינינו ולרשעינו.