אמת וצדק / הרב עקיבא קשתיאל
לכל דבר בחיים יש תפקיד, לכל כח ונטיה יש מקום. אין דבר מיותר. העיוות מתחיל כאשר הדבר יוצא ממקומו, ולא נותן לכוחות אחרים לצאת אל הפועל. כאשר החיים יוצאים מהאיזון, והמבט של התמונה הכללית איננו ברור ובהיר- כאן נמצא שורש הקלקולים. כי באמת, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", ו"את הכל עשה יפה בעתו", ורק כשהוא לא בעתו, ומתפרץ טרם זמנו או שלא במקומו- אזי התמונה מתעוותת וכל הכיוון של החיים עלול לדרדור והשפלה.
לכן, חשובה כל כך השאיפה למבט כללי ומקיף, לא צר ופרטי, מבט המנסה לתת מענה לכל כח ומקום לכל נטיה. אפשר לקרוא לשאיפה זו בשמה: השאיפה לאמת. "אמת" זו המציאות כפי שהיא. כל דבר חלקי הוא לא אמיתי, מפני שהוא איננו המציאות. כל ציור שתופס צד מהחיים, ואיננו נותן מקום בתוכו לכל מה שיש- הרי הוא חוטא לאמת, ומפיל אותנו לתהומות של שקר וצרות. כל הסתפקות במבט צר, המכניס רק חלק מהחיים בחוגו, היא איננה אמיתית וחייה אינם חיים שלמים. מי ש"מסתפק במועט" במובן זה, ואיננו שואף למפגש שלם, "מוותר מראש" על חלק מהעולם. ויותר מכך- אותם חלקים עליהם הוא מוותר למעשה אינם מעניינים אותו, הם לא חלק מחייו, והוא איננו חפץ בטובתם. העולם הכללי עבורו הופך להיות "אמצעי" המשרת את העמדה שהאדם בנה לעצמו. אין הוא מנסה ללמוד את הסובב ולהכיל אותו בתוכו, אלא יפיק את התועלת הנוגעת אליו. מעמדה זו מתפתח יחס שלילי ומנוכר למה שסביב האדם. לעומת שואף האמת, המפתח ענוה והערכה לכל מה שסביבו, מנסה ללומדו ולכלול אותו ברוחו- הרי ש"המסתפק בחלק לא באמת יקשיב לסובב. השלה הבא המתבקש מכך הוא תחושה של כעס ושנאה לאחר. ה"אחר" הוא "בעיה" עבור בעל העמדה הפרטית, בעיה שצריך להתגבר עליה.
כלומר: חוסר אמת מוביל לחוסר צדק. אם אין שאיפה לאמת, אין הערכה אמיתית לכל מה שיש, וממילא מה שמניע את החיים הוא העניין האישי הצר, ועמדה שכזו לא תאפשר לדרישת הצדק להתקיים ולהתעצם.
במצב כזה, הכשרונות המעולים ביותר עולים להפוך לרועץ, כאשר נקודת המוצא לחיים לא בנויה ישר, כל הכשרונות "נרתמים" לעיוות. כשאין את היסודות הנפשיים הישרים, החפצים באמת, ומבקשים אותה בכל מקום- כשממילא האדם מונע מתוך מניעיו הצרים- כל היכולות משרתים את טיפוחה של אותה עמדה קטנה ומשפילה.
גם כוחות נפשיים כבירים ומיוחדים, עוצמות של רוח והשפעה נדירים- כל אלה יובילו לתהומות של רשע, עמוקים ומסובכים.
בלעם, שתום העין, המתבונן בחלקיות ואיננו רואה את "טוב ד' לכל", איננו נקשר לאמת הכוללת, אלא נותר בעמדתו הצרה, המזלזלת בסובב ופוגעת בו, מרבה רושם של שלילה וחסרון בכל היש- וממילא נשפלים כל הכשרונות הייחודיים לתחתית המדרגה של "עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה".
"עיקר עבודתו של הצדיק הוא להיות חפץ בָאמת בתוכיות נשמתו, ובהתגלות הצדק בכל העולם כולו" (פנקס הדפים,ה', 142)