דרכיה דרכי נועם / הרב עקיבא קשתיאל
"דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', יז').
דרכי התורה מסודרים "כדרכי נועם". וכמה משמעותיות לביטוי זה:
האחת- "דרכי התורה הם דרכים שינעמו וימתקו מאוד לאדם, כי לא העמיסה על האדם שום מעמס יקשה לו..." (רלב"ג). הדרישות שהתורה מציבה לנו הן דרישות שהחיים יכולים לעמוד בהן. התורה לא "מעמיסה" על החיים עול שאינן יכולים לשאתו. התורה באה לרומם את החיים ולקדשם, ובודאי שהיא דורשת ותובעת מהחיים לפעול ולהשתנות, אך מקופל בתוכה שיווי המשקל הנכון שאכן יביא להתרוממות החיים ולא לשבירתם. "לא כנימוסי הגויים שהיו מעמיסים בהם דברים קשים, גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש" (שם). "התורה האלוקית לא העבידתנו בפרישות" (כוזרי). כמובן, שבתוך דרכי התשובה והסייגים ישנם הרבה דרכי פרישות שנצרכים, אבל המגמה של התורה לעולם תהיה העלאת החיים ולא שבירתם, גם אם ישנם דרכים שונות ואולי גם שיטות חולקות בדרך למטרה זו. (ועיין ש"פ לרמב"ם פ"ד- פ"ה). גם בגמרא ישנם כמה הלכות המיוסדות על פסוק זה. דוגמא אחת: במס' סוכה (לב') דנה הגמ' בפירוש הביטוי "כפות תמרים" המתייחס ללולב. ומציעה הגמ' אפשרות : "ואמאי כופרא"- דהיינו סוג של עץ צעיר שניתן לכפות את עליו. ועונה הגמ'- "אמר אביי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב". והסביר רש"י: " ואלו עשויים כקוצים, ומסרטים את הידיים"... ושוב נדגיש- בודאי שהתורה תובעת ודורשת, ואיננה "מתלוה" אל החיים בצורתם הראשונית, אך יחד עם זאת, דרכי התורה להעלאת החיים ספוגים בנועם, באמון וברגישות, דרכי- נועם שאכן לוקחים את החיים איתם, מדריגה אחר מדריגה.
משמעות נוספת- "דרכי החכמה הכוללים אם הדרכים המובילים אל הנועם, שהוא הערבות הנפשי- הרוחני המושגת בהשיג את התכלית, כי כן תשבע בצחצוח נפש העוסק בה" (מלבי"ם). לפי דרך זו, "דרכי נועם" פירושו דרכים המביאים אל הנועם. הנועם הוא הדביקות העמוקה שבעמקי נפש האדם. "האדם לא נברא אלא להתענג על ד'" (מסל"ש). העונג העליון הוא ההתאחדות של הנפש במקורה, בשורשה הטהור, באלוקיה. דרכי התורה הם המביאים את האדם אל הנועם, אל גילוי מהותו- יישותו- זהותו האמיתית.
ועוד- "כי התורה תקרא תורת חסד... כי התורה תקרא תורת חסד... כי התורה דרכיה דרכי נועם... ואין תכלית התורה אלא רק להעמיד הטוב בעולם, שלא יהיה נמצא שום רע" (מהר"ל, תפארת שיראל). כל מטרת התורה היא להטיב, ודרכיה- גם אלה הנראים קשים- כולם דרכי נועם.
דברים אלו מביאים אותו לחלקו השני של הפסוק: "וכל נתיבותיה שלום". הנתיבות הם האורחות המפורטות יותר המסתעפות מהדרכים הכוללים (ראה מלבי"ם). כל השבילים של הוראותיה והדרכותיה של התורה- להביא שלום. השלום- שאיפה עמוקה וכנה, לתת לכל אחד את מקומו הנכון, לא לקפח אף בריה, להביא צדק כולל – שלם ואמיתי, להטיב לכל.
ת"ח מרבים שלום בעולם. מגמתה של תורה, ומגמתם של נושאיה, הוא להטיב לכל, להביא לעולם את השלמות המעותדת לו- שלמות שחודרת עד לטוב המתפרט לכל בריה ובריה, בכל מצב ומצב.
לא תמיד שאיפת השלום מתגלה בדרך פושטה. לפעמים יש צורך גם במלחמה, אבל הכוונה המקורית חייבת להיות חדורה ועמוקה- שאיפת השלום. "גדול השלום, שניתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא ע"י השלום, והתורה כולה שלום, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום... לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (ראה מדרש רבה, פנחס). מעשהו הקנאי של פנחס עורר רינונים ופקפוקים. השלום לא היה ניכר כל כך ברושם הגלוי והחיצוני של המעשה, והיו שייחסו אותו לשורשים שליליים, של נטיית עבודה זרה הקשורה לנטיית שפיכות הדמים (ראה רש"י, ובפרי צדיק). על כך באה ההודעה המיוחדת: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום".
לגרסת הדפסה לחץ כאן