התמידיות הישראלית המתחדשת / הרב אליעזר קשתיאל
בסוף פרשת פנחס אנחנו מצווים על קרבן התמיד, "את הכבש האחד תעשה בבוקר.. בין הערבים". העבודה שאנחנו מקריבם מידי יום קרבן תמיד, אומר הרמ"א בספרו "תורת העולה", באה להעיד על העובדה שכל יום הוא יום חדש. כל יום הוא יום עם התרחשות מחודשת, משלו. אתמול הקרבנו כבשים, שלשום הקרבנו כבשים, אבל היום מקריבים שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. זה יום מיוחד, אלו הכבשים של היום הזה.
כי העולם הוא לא סטטי, העולם הוא מתחדש. המבט החומרי, המבט הפילוסופי- יווני יצר השקפת עולם, של עולם קבוע. עולם קדמון שאין לו התחלה, שאין לו יד מכוונת. שאין לו גם עתיד ותקווה, אלא מערכת מכנית של חוקי טבע. עולם שחוזר וסובב סביב עצמו, אין כל חדש תחת השמש. אבל הקרבת התמיד מלמדת על התקרבות תמידית, כל הזמן מתקרבים, מקריבים ומתקרבים כל הזמן תמיד. יש כל יום אפשרות לעוד התחדשות, לעוד בניין.
הוא כותב שעל פי חז"ל, פעם אחת העלו היוונים חזיר לתוך ירושלים, במקום קורבן התמיד ונזדעזעה ארץ ישראל. הסיפור הזה מסופר על התקופה שבה הייתה מלחמה בין חלקים בתוך עם ישראל, וחכם יווני אחד יעץ את העצה הזאת. מאחורי המדרש הזה מקופל מדרש סמוי בין הכבש שמועלה מידי יום לבין החזיר.
החזיר אומר הרמ"א, מלשון חוזר, גלגל חוזר. חזיר מבטא את העובדה שהכל חוזר על עצמו, שאין התחדשות. כאילו ביטול התמיד, ביטול קורבן התמיד הוא ביטוי ההשקפה היוונית, ההשקפה המדעית שהעולם חוזר וסובב סביב עצמו ואין חדש. על זה אנחנו מזדעזעים. זה הפך קורבן התמיד. אצלנו התמידות היא לא שגרה וקיבעון. התמידיות היא לא אמירה כל- ככה היה וככה יהיה, אלא התקרבות תמידית, תמיד אפשר להתקרב עוד, כל יום מחדש.
ולכן קרבן התמיד, כותב הרב בעולת ראי"ה, הוא שורש כל הכפרה כולה. כי על ידי שאנחנו כל הזמן מתחדשים ומתקרבים, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו את ההירדמות, את הירידה הנוראית, את ההתאבנות והקיפאון.
שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. שורש התפילות, שורש הלימוד היומי, שורש ההתחדשות התמידית. במיוחד בימים אלו של שלשת השבועות יחד עם הכאב והצער על חורבן המקדש, עולה בליבנו התקווה לחדש ימינו כקדם, כך מסתיימת מגילת איכה. וככל שנהיה אנשים שיודעים להתחדש כקדם, כך ריבנו של עולם יזריח אור חדש, "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".
שבת שלום
לגרסת הדפסה לחץ כאן