עשיית דין אמת ומשפט צדק, ותגובה קצרת רוח מתוך חימה, הריהם כמובן שני הפכים. ברור לכל חושב ישר שעל הדיין היושב לחרוץ את גורלם של אנשים, לענשם וכל שכן להמיתם, להיות מיושב בדעתו. לשקול בנחת ובמתון את חלטתו, וחלילה לא להיות נמהר ולפעול לפי תחושה רגעית.
בית דין הדנה דיני נפשות שוקלת ומבררת, וחוזרת ושומעת טענות לכאן ולכאן, ודנה בהן שוב ושוב, אפילו אלף פעמים בכובד ראש. ואין זה תמוה ומופרז כלל. הן בחיי אדם מישראל עסקינן. כמו כן פשוט וברור שצריכה דעתן של הדיינים שתהא מיושבת עליהם, ללא שום קוצר רוח או סערת רגשות, כעס או נטיה לצד אחד.
והנה לפנינו כאן "בית דין שדה" ובאופן הקיצוני ביותר: "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". זוהי ההלכה שנתעלמה ממשה רבנו אותה שעה שעשה זמרי את מעשהו הנפשע. ופנחס "ראה מעשה ונזכר הלכה: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (סנדרין פב') פנחס מוציא אל הפועל גזר דין מוות בסערת קנאה. הוא העד, הוא הדיין והוא המבצע.
כיצד יתכן הדבר? מה יש בה בעבירה זו שהוא כה חמור עד שעבורו מוותרים על כל דרישות הצדק הללו. ומתירים, ואף מצפים מן הקנאים שיפגעו בו להורגו.
ובאמת, לא רק זאת שיכולים הקנאים להרוג בשעת סערת קנאתם, ואינם צריכים להמתין לשעת ארך אפיים. אלא אדרבה, דווקא אז, בשעת חימום, נוהגת הלכה זו של "קנאין פוגעין בו".
עוד שני מקומות יש בהם נאמרה הלכה זו, אשר עושים אותה הקנאים מליבם הבוער, ואם נועצו בבית דין אין מורין להם כן. הבועל ארמית, המקלל בקוסם והגונב את הקסוה אלו הן שלשת העבירות שהמבצע אותן מעורר עליו כך את קנאת הקודש. (סנהדרין פא:)
האומנם אלו הן שלשת העברות החמורות ביותר?! ודאי שלא, בועל ארמית אינו בין חמש עשרה העריות מן התורה, גם המקלל בקוסם, כלומר מגדף שם שמים בשמה של עבודה זרה, והגונב מכלי המקדש, אינם שווים בעונשם לעבירות החמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
מבחינתו של העבריין, העושה את העבירות, לא אלו הן החמורות ביותר. אולם בשלושתן ישנו מימד אחר, הפגיעה החריפה בכבוד הקודש והיקר ביותר. לא על העבירה יוצאת חמתם של הקנאים אל על העלבון. על חילול הקדש, על הפגיעה בכבוד ד', כבוד ביתו וכבודה של האומה.
מחאה על כבוד שחולל יכולה וצריכה להיות חריפה עד אין קץ, ובתנאי שהיא אמיתית. בתנאי שהיא באה ממי שהתנשא, לפחות באותו רגע, לכאוב באמת את הכבוד שחולל. מי שמרגיש את כבוד ד' כפי שהוא צריך להיות בכל תפארתו, הוא זכאי וצריך לקנא בראותו את המגדף את שמו, ועוד בשם עבודה זרה. מי שכבוד המקדש בוער בעצמותיו, הוא זכאי וצריך לכלות באפו את מי שהעז לקחת ממנו ולשים בכליו. ומי שכבודה של האומה, עם ד' אהוביו, יקר כל כך לליבו, הוא זכאי, וחייב. להשחית את מי שעזבה וביכר להתחבר עם בת אל נכר.
על כן, כאן אין צריך ישוב הדעת וקור רוח, המתנה ודיון, אלו יפים כדי לדון את החוטא לפי חומרת מעשיו. אך כאן, אדרבא, דווקא בשעת חימום. שעה שלובשתו קנאת ד' בכל הוויתו, אז טובה ונפלאה הקנאה.
ואשרי מי שזכה לה. לסכן עצמו לכבודה של האומה וכבוד ד'. אשרי מי ששם עצמו שיירים לכנסת ישראל.