כך אמרו חכמינו ז"ל במדרש: "אמר ר' יצחק כל עיסקא דשבתא כפול. עומר כפול (בירידת המן), קרבנו כפול, עונשה כפול (מחללה מות יומת), שכרה כפול, אזהרותיה כפולות (זכור ושמור)..."(מדרש תהילים צב').

שבת זהו יום שאינו מסוג שאר הימים הטובים. הוא איננו עסוק בתיקון חיי העולם הזה. הוא מעין עולם הבא. שבעת הכבשים, המוקרבים בשאר המועדים, פועלים על ימי המעשה. זו פעולתנו על הזמן. שבת איננה שייכת לזמן. איננו עושים מלאכות. אנחנו מתייחדים עם העולם השלם, שמצד עצמו הוא שלם כבר כעת, גם כששלבי ההווה עדין מצויים בחלקיות ובסתירות.
"מנה של קודש כפול היה", הקודש איננו נמדד במושגים של חול. ערכו של הקודש לא ייבחן לפי מידת הפעולות המעשיות שלנו. הוא מרחב הקיום שלנו, השלימות השורה בעולם. כל התפתחות של עשייה אינה אלא גילוי של הקודש, יונקת ממנו ושואבת את ערכה מכוחו. החיים אינם מתחילים ממה שעושים איתם. יש נקודה קודמת, והיא המכריעה. הנקודה היא הקודש הטמון בחיים עצמם. כל אוצרות החכמה והטוב ספוגים בתוך החיים. אנחנו מופקדים לגלותם, אך כל יכולתנו לגלותם נשענת על כך שהם קיימים וממשיים. בתוך החיים, בתוכנו. "תוך אמוני עם סגולה, בואי כלה, בואי כלה". שבת היא מקור הברכה. כל ברכת החיים יונקת ממנה. הברכה מתחילה באות "ב", התוספת, מנה של קודש כפול.

 בשבת איננו עסוקים בתוכניות וביוזמות. אנחנו "מתעלמים" מהכל. והתעלמות זאת היא הברכה האמיתית של התוכניות שיבואו במשך ימי המעשה. חכמינו ז"ל נתנו לנו הלכות מסועפות כיצד "לחיות את השבת". "שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול", ועוד ועוד.

הלכות אלו אינן באות "לצמצם" וח"ו להכביד. הן מנחות אותנו "לחיות את השבת". התודעה שלנו צריכה להתמלא בתודעת קודש. אנחנו מתמלאים בשבת בידיעה והרגשה של השלימות שבבריאה, של קרבת אלוקים שבתוכנו, של ערכי הנצח השרויים בנו, איתם אנו נפגשים בכל פרשה ופרשה מפרשיות התורה. ערכם של ימי המעשה היא כפי נוכחות השבת בתוכם. ככל שתודעת הקודש ושאיפותיה יהיו חדורים בתוכנו, בתודעה חיה בזיכרון מתמיד, כך גם המעשים יקבלו את ערכם ואם כיוונם הנכון.
בשבת מסתפקים בני כבשים תמימים. נכנסים פנימה למימד האמיתי של הבריאה, של כל חיינו, ומשם שואבים משמעות ועומק.        

שבת שלום.