אלא שכמובן לא זו הסיטואציה בין הקב"ה למשה, וכנראה שיש לומר שיש בראיה של משה ערך חיובי לכתחילה, זו עצמה עוד פעולה שלו למען עם ישראל וארץ ישראל, פעולה מופלאה נקייה מכל מניע אישי, כמו בשאר ימי מנהיגותו. לעומת ראיה של אדם רגיל, שזו פעולה חיצונית פאסיבית גרידא המתרשמת מהפרטים ותו לא, יש עוד מדרגות בראיה. "נראים הדברים" משמע מובנים הדברים, יש כאן כבר הבנה של רובד עמוק יותר עליו מספרים הדברים, ולמעלה בקודש יש ראיה שפועלת על הדבר עצמו, היא לא רק הבנה שכלית שלו, אלא חדירה לחיות של הדבר והתופעה, הזדהות אתה ומתוך כך השפעה עליה.

ניתן לומר בכללות שישנן "שלוש ארץ ישראל", כלומר שלוש מדרגות בראיה את ארץ ישראל. יש את המדרגה הכי מגושמת, התופסת את הארץ לפיסת האדמה המובטחת במקרה הטוב לעם ישראל, והיא בעצם ארץ ככול הארצות, אין בה דבר מיוחד, לא כל שכן קדושה. זו כמובן תפיסה לא נכונה של עניינה של ארצנו הקטנטונת.
ולמעלה בקודש מסביר הרב[1] שיש עוד שתי ראיות של הארץ. יש הרואים את הארץ וקדושתה ככזו הדוחה מקרבה כל תוכן של חול, היא מעין "חממה רוחנית" סגורה, שכל עניינה הוא קודש מנותק מכל חול, לא מעריך ובוודאי שלא אוהב את החול, וממילא לא עוסק בהפרחתו והעצמתו. התפיסה הזו חרדה על הקודש, מגוננת עליו ונלחמת בכול מה שעלול ולו במעט לפגוע בו. יש בה הרבה מן האמת, אבל לא זוהי ארץ ישראל של משה. משה, האדם האישי שהוא מדרגת כלל ישראל, רואה את ארץ ישראל במדרגה עליונה הרבה יותר. ארץ ישראל של משה היא בוודאי לא פחות קדושה מזו של המדרגה השנייה, אלא שקדושתה היא קודש קודשים, קודש כזה שהוא כל כך גדול ואיתן, שיכול לספוג לקרבו את כל החול העולמי, לרכז אותו איליו, אוהב מוקיר אותו, מבין וחי חיים של קודש בחול, מחבר שמים וארץ, מתוך עולם הקודש הוא רואה איך כל חול מקבל את מקומו הנכון, את ערכו ועוצמתו, את כוחות החיים שלו העולים הרחק למעלה מאלו הרגילים. החול כאן הוא לא משהו העומד אל מול הקודש, אלא הוא הקודש בהופעתו הכי גלויה המחולל את החול. יש רק קודש המופיע משמי שמים ועד לתחתיות ארץ ממש. על לא פחות מזה משה מתפלל כל ימיו, וראייתו את הארץ פועלת ממש להכנסת התוכן הזה בקרבה, בזה משה עסוק ולשם פניו ופני כלל ישראל מועדות. נכון, הוא עדיין עומד בפתחה של הארץ, הוא לא נכנס ממש, אבל ללא ספק הוא עוד ייכנס אליה והיא תופיע את סגולתה המקורית. ועד אז הוא רואה ורואה אותה, פועל אליה ללא לאות ומתוך כך כלל ישראל חוזר אליה לחיות את חייו – חייה, כפי שראוי להם.
 
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] בשמונה קבצים, קובץ ז' פיסקה י"ד.