האדם יראה לעיניים. דרכו של אדם לשפוט למראה עיניו על פי התרשמות חיצונית מאד. כאשר נראה אדם מכה רעהו או מרעים עליו בקולו, מיד הננו מחליטים בדעתנו: כמה אומלל הקורבן המותקף וכמה אלים הוא התוקף. כלל לא עולה על דעתנו לראות את המתקיף אולי כמשיב מלחמת הגנה מול התקפה אכזרית שהחלה נגדו. הולכים אנו שולל אחרי ההתרשמות החיצונית, הרגעית והפשטנית, ואנו גוזרים מסקנה מידית על פי מראה עינונו.
כדבר הזה יקרה גם להתייחסות אל כל המוחים בכל תוקף נגד ערוב של יסודות זרים במחנה ישראל. מי שמתמרד במרירות נגד קבלת גויים בקלות בלתי נסבלת והכנסתם כ"גרים" לתוך מחנה ישראל, נגד טמיעה של מהגרים ועובדים זרים, הם וילדיהם, בשכונות וערי ישראל, או נגד הפיכתם, האיטית אך בטוחה, של שכונות יהודיות לרבעים איסלמיים, נתפס מידית כשונא אדם וחסר רגישות לכאב ומצוקה אנושית. קנאי חסר לב, הרואה לנגד עיניו רק את טובת בני עמו, ולכל שאר בני האדם של נותר בליבו כל רגש חמלה וחיבה בסיסית לאדם באשר הוא אדם.
ולא נכחד. זה אכן עלול להיות יחסו של אדם כזה. אולם לא מחמת מחאתו עליך לגזור כן, אלא רק מתוך היכרות עמוקה.
אם נבקש לרדת לעומק העניין, אפשר שנגיע למסקנה הפוכה. שהרי זה העומד מנגד בשלוה, בראותו הֵחְדָרָה של יסודות זרים לעם ישראל, או פרצות של התבוללות וטשטוש זהות לאומית, הלא איננו אוהב את אמו באמת ואף לא את האדם באמת. שהרי תהליך שכזה, אם ימשך, ימעט לחלוטין את היחודיות של ישראל, ומכאן קצרה הדרך לגויעה איטית אך בטוחה של מדינת ישראל, השתלטות גורמי טרור ופשע ואובדן הבטחון האישי של היחידים וחייהם הנורמילים. דבר זה נכון בכל אומה ולשון, קל וחומר בעם אשר זהותו הלאומית היא היא רוחו ותורתו, ובלעדיהן אין לו חיים, לא כעם ולא כיחידים.
ולעומתו, אותו קנאי חסר פשרות, המוחה נמרצות על כל אלו, אפשר שהוא אוהב האדם בכלל ואוהב כל יחיד מישראל בפרט. ואהבתו זו היא המתורגמת למעשים ודיבורים קשים.
נפלאים דבריו של בעל ה"אבני נזר", רבי אברה מסוכאטשוב (נאות דשא א') אשר דימה את קנאות ד' לפרשת גואל הדם. מה שאסור לכל אדם באיסור החמור ביותר שבתורה, להרוג את מי שהרג בשוגג, מותר לגואל הדם. ומדוע? – "כי יחם לבבו". העובדה שהדברים מרתיחים את דמו דווקא, מעידה על כך שהוא, כקרוב אמיתי, רואה את הדברים אחרת ולא נקמה שפלה ותאוות רצח מקוננות בקרבו. אף זה, הקנאי, העובדה שהתופעות שכולם רואים מוציאות דווקא אותו משלוותו, עשויה להעיד על כך שלוהטת בו אש קודש של אהבת האומה, עד לכדי פעולה אקטיבית. כאילו נפש האומה עצמה לבשתו, ובעזרתו היא נוקמת את נקמתה הצודקת. ונקמה גופא, היא מעין תיקון על פגם ההתפוררות שמבקשים הכוחות הזרים לחולל בה. בנקמתה- קנאתה שבה האומה להיות כגוף חי אחד, הקם ומגיב מול כל מבלע ומפורר.
הוא שמבטיח הקב"ה לפנחס בקומו- לפעולה אקטיבית, מתוך העדה- מתוכיותה, מעצמיותה של העדה הקדושה כנסת ישראל: "הנני נותן לו את בריתי שלום"- אין כאן, חלילה, מידות רעות, רוע לב, שנאת אדם ואכזריות. אבל יש כאן לבישת עוז של כנסת ישראל וחיבורה כאחד מחדש, מול כל מפרקיה.