ובהמשך אנו נפגשים בדמותו של יהושע בן נון, המנהיג הבא של עם ישראל, זה שמשה עוד בחייו מאציל עליו מרוחו, זה שכבר ארבעים שנה לא מש מהאוהל ומשמש את רבו עד כדי מדרגה שהוא מקבל ממנו את תורתו בשלמות אופטימאלית, כמו נר המקבל את האש מנר אחר, ועליו מעיד הכתוב שהוא "איש אשר רוח בו", וחז"ל מסבירים שהוא יכול ללכת כנגד רוחו של כל אחד מישראל.

נראה שפנחס ויהושע הם ממש הפכים שהרי לכאורה יכול היה מישהו לחשוב שעל יהושע מוטל התפקיד של ריצוי רוחו של כל אחד מישראל מהגדול שבהם עד אחרון הקהל, שכידוע "כל ישראל בני מלכים הם" ולכל אחד רצונות שונים ומגוונים, וזו גדולתו, היכולת לספק לכל אחד את רצונותיו, שלא נאמר גחמותיו. אלא שחז"ל מלמדים שההפך הוא הנכון. יכולתו של יהושע היא "ללכת נגד רוחו של כל אחד מישראל", כלומר לא להיות נוטה אחר מישהו מישראל, יהיה הצדיק היותר גדול או אולי בעל ההון היותר עוצמתי או אפילו אבא ואמא מודאגים לשלום בנם ומשפחתם, לעמוד נגד לא במובן של לנגד ולשלול, אלא לזהות את המטרה אליה עם ישראל צריך ללכת ובה לדבוק, לדאוג כל הזמן ואך ורק ראשית כל לאינטרס הכלל ישראלי היותר מכריע. ויתרה מזאת, עליו להיות מסוגל גם לסחוף את כל אחד מהפרטים בציבור אל אותה המטרה, כשהשיטה היא שוב העמידה נגד  כלומר, כמו שאדם עומד מול המראה כך המנהיג הישראלי צריך להיות המראה של העומד מולו, וכשהוא ייפגש בו - את עצמו הוא יראה, את כישרונותיו ומיקומו בחברה, וממילא את מה שמוטל עליו לתרום במסגרת האחריות האישית שלו על כלל ישראל.

פנחס הוא בבחינת היסוד ה"מעמיד" ומזכה את עם ישראל כולו, המברר בכול תוקף למה הוא לא שייך ולעולם לא יהיה, על מה יש להגן שהרי בלעדיו אין שוב טעם והצדקה לקיום הלאומי שלנו. וכשהיסוד הזה קיים בישראל, ולאו דווקא בצורה גלויה עד כדי קנאות מעשית קיצונית, יש מקום להנהגה שיכולה ללכת נגד רוחו של כל אחד מהעם, להמשיך להוביל את ישראל אל הארץ המובטחת, לרשת וליישב אותה בכל מרחביה בזכות כי היא המתאימה לרוחנו ואנו המתאימים לטבעה.    

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.