אלא שלא על סיבת הגלות והחורבן אנו מדברים, כי אם על פעולת העוון. הכל יודעים מה פועלים עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עד מה הורסים הם את מצבו המוסרי של האדם ושל החברה. לכל גלוי ומובן שעם שהתדרדר עד למצב מוסרי מושחת כל כך, אינו ראוי לחיי עם עצמאיים, שהרי אלו יהפכו על ידו לכלי רשע מלאי עצמה וידרדרו עוד יותר אותו ואת כל הנתונים לשליטתו. לכל מבין ברור שבמצב עניינים כזה לא תחול הברכה האלוקית ולא יבוא סיוע מלמעלה לניהול חיים לאומיים. לא על ישראל במעמד כזה תשרה שכינת אל במקדשו. הבית שרוף כבר, עוד קודם שנשרף בפועל. "אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת, עיר שרופה שרפת..." (איכה רבתי א', מ"ג).
אולם עוון שנאת חינם אינו גורם לנו להרתע כך. כלפי חוץ החיים נראים נאים וראויים. בבית שני היו ישראל צדיקים: "עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים" (יומא ט:). לימוד וקיום התורה עומדים על מצב מתוקן. יתרה מזאת, נהוגים היו אף מידות חסידות ודקדוקי מצוות מעבר לדין היסודי. המתבונן מבחוץ לא יבחין בבעיה כלל. כל עם ישראל עוסק בתורה ודבק במצוות! מצב שבימינו קשה לנו אף לחלום עליו...
מסתבר שאיננו יודעים להתבונן. איננו מעריכים נכונה חומרתן של עוונות. אחרונים לא נתגלה עוונם. רק העין המעמיקה חדור תבחין ברקב הנסתר המפורר את חי העם, שנאת חינם. חטא 'רוחני', נסתר, בלתי נראה. אך כמה נורא הארס, כמה קטלני! והבנין המפואר: חי היהדות, התורה והמצווה, מתגלים לפתע בריקנותם. "אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת, עיר שרופה שרפת...".
עוונם של ראשונים שנתגלה, נתגלה גם קיצם. שבעים שנה נצרכו כדי לתקן את חטאי אבותינו בבית ראשון. גלינו מארצנו, ניטל מאתנו שבט מושלים, נגדע ממנו נזר המלכות שהפך לשבט עריצות, ועל נהרות בבל, נעדרי מנעמי שלטון וממלכה, כוח ושררה, נתנו אל לבנו, שבנו אל טבענו הטוב, ושב ורפא לנו.
אך עוונם של אחרונים שלא התגלה, גם קיצם לא נתגלה. מסתבר שלתיקונו וריפויו של הרקב הפנימי הזה, נדרשים דורות על גבי דורות. כך הוא טבעו של חולי פנימי שעליו להרפא מאליו, בתהליך פנימי עמוק ויסודי. לאט לאט פועלת עלינו הגלות הנוראה, מזככת את לבנו ואנו נפתחים איש אל רעהו בענווה וקבלה, עד אשר יפתחו הלבבות לאהבה – אהבת חינם.
כל שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו חרב בימיו. עדיין לא תוקן לחלוטין עוון שנאת חינם שהרי לא נבנה עדיין בית מקדשנו, אך ברור גם שהולך הוא ומיתקן זה מאות בשנים, ואף אם כלפי חוץ איננו רואים תמיד אהבה ואחווה פורחות, אך הלא בנסתר אנו עסוקים. לא נתגלה עוונם, לא נתגלה קיצם ואף תיקון העוון לא תמיד מתגלה. אך ידוע נדע נאמנה: עם ישראל הולך ונתקן קמעא קמעא.
"ותקרבו העצמות עצם אל עצמו... ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" (יחזקאל ל"ז).