בין שחרית למוסף – על נורמליות והתפרצות / הרב אליעזר בר-און (תשס"ט)
פרשת פנחס היא פרשה עם הרבה עוצמה. כוחות מיוחדים שולטים בה. קנאה, תעוזה "פמיניסטית", אהבה חזקה לארץ ולנחלה. פרשה שיש בה הרבה מן התוספת, הרבה דברים אינם מן המידה והסדר שידענו עד כה.
התוספות ופריצת הגבולות גורמים למתנות ולזכיות רבות. פנחס זוכה בברית כהונת עולם בזכות קנאותו ומסירות נפשו להצלת העם, בנות צלפחד מקבלות נחלה ומוסיפות פרשה בתורה, ימי העבודה הרגילים שבמקדש מקבלים תוספת בימי החגים ובשבתות...
תוספת לפעמים מגלה לנו את הנקודה שנעלמת בעבי ההתמדה והרגילות. אמנם בן זומא מלמדנו שהפסוק עליו נשענת התורה הוא "את הכבש האחד תעשה בבוקר" ללמדנו כחה של התמדה וכוחו של הרגל. אך לעיתים דווקא בשינוי, ברגע הפריצה מתגלה תוכן עמוק יותר, אולי ענין משמעותי יותר בהבנת ההרגל עצמו. תוספת השבת היא כפולה של ימי החול (וביום השבת שני כבשים), שמיני עצרת זהה לימים נוראים בקרבנותיו, סוכות וריבוי פריו...

את מעשה פנחס היה משה צריך לעשות, אלא שנתעלמה ממנו הלכה, חולשה שהיא ביטוי של סיום ימי דור הדעה של המדבר, סיום ההרגל שנמשך 40 שנה, סיום להנהגה הניסית. ההעלמה נוצרת כדי לפנות מקום, לתת לפנחס הזדמנות להופיע, לתת אפשרות של זכיה, על ידי מעשה אנושי, בברית כהונה.  כולם חושבים שהייחוס הבעייתי של פנחס, "בן פוטי, שפיטם עגלים לע"ז" הוא שיופיע כאן, ובכעסנותו הרבה יחולל רצח ומהומה. ההרגל, המבט הפשטני, אומר שמעשה הריגה ע"י טיפוס כזה ברור שמגיע מתעצומות של גוף וכוחות שליליים מושחתים, אבל הדור הזקן, שכבר ראה הכל, מבין שכאן צומחת הנהגה חדשה, דרך חדשה, לא תעצומות גוף או כעסנות מופרזת אלא דייקנות וניתוב כוחות החיים למטרה חדשה ישנה: קידוש ה',  פעולה שבאה "מלמטה", לכאורה מעמדה אישית סוביקטיבית, "קנאים פוגעים בו", אבל יסודה ותכליתה בתיקון ובשלום.

כמו אברהם, שבפגישתו בעיר אשר איוה ה' למושב לו, מצרף את עולם ה"יראה" לשמה הקדום, האלוקי, של העיר – שלם, והופך אותה לירושלים. שלמות ושלום אלוקיים עם יראה ומסירות נפש "אנושיים". מהפכנים שאינם הופכים את העולם למקום ללא תכלית ח"ו, אלא מסירים את כיסוייו, מהפכים את המבט השם בחומר את כל מבטחו, הרואה בכניסה לארץ ולנחלה- רכושנות וצבירת נכסים ואל עוד, פנחס תקע הרהור תשובה בליבם, הלם מוחלט בהריגת נשיא שמעון. נשיא שמת ע"י מכובד אחר, זה לא משהו שעובר לידינו, זה מאורע שבהכרח יוצר גלי תהודה רבים, שינוי משמעותי, אולי עיון מחודש בסוגיית הגוף והאדמה בארץ העתידה, בירור בתפקיד השבט, ההולך ומתמעט בכמותו אך מתגבר בגבורתו.
בנות צלפחד בתביעתם הרכושנית מבטאים את ההפך- הם רוצים רכוש, נחלה, אבל הכל לשם שמים, מתוך אהבה וחיבה לארץ, לשורשים מהם הן הגיעו. "כן בנות צלפחד דוברות" – כדוברות הים, מקושרות יחדיו לשורשם, מביטות לעתיד בו הדוברה תהיה חלק מבנין שלם.

ההנהגה מתחלפת- משה ואהרון, הזוג, מוחלף ברביעיה- יהושע וכלב, אלעזר ופנחס, מסמנים תחילתו של עידן חדש, המשך ישיר לתורתם של אבות בגופם של בנים. מנהיגים שצמחו מהשטח, זה בשימושו וזה בקנאתו, אך מכוונים וצועדים לשילובי חיים, זה בתורה וזה בשלום.

ההכרח לצאת ממסגרות ה"נורמלי" אינו סתירה למנהיגי דור המדבר, זה שינוי מתבקש, תוספת ולא היפוך, זה הגרעין שצמח במשך 40 שנות ויוצא לפועל בעיתו ובזמנו. מוספים זה לא מעלה, זה חובה בסדר חיים של התעלות, ריענון מסגרות ההנהגה, אם הוא בא בשם שמיים ובמידות מתוקנות, נותן את הערך המוסף, הכל כך נדרש, בהסתגלות לדרך חיים חדשה ומלאת אתגרים.
 
מוקדש לעילוי נשמת חבר יקר, פנחס כהן (פיני) בן יצחק ורבקה, שנפל בקרב  בעזה לפני 6 שנים. פנחס נולד בשבת זו ונקרא על שמה ועל שם סבו. פיני היה מסוג המנהיגים הארצישראליים, חיות ושמחה עם רצינות וענווה. יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה
תפריט תפריט