פרשת פנחס ברובה הגדול היא פרשה של התכוננות מעשית לקראת ישוב הארץ. ישנו מפקד גדול שמטרתו מוגדרת: 'לאלה תחלק הארץ לנחלה'.
לדעת את גודלו של כל שבט ושבט. אחר כך הוראות מדויקות שכוללות את הציווי להטיל גורל, איך לחלק את הנחלה, ומיד עולות השאלות של בנות צלפחד שעוסקות בירושה של אבא שלהן ובעקבות זאת הלכות ירושת הארץ ומינויו של יהושע בן נון. על הרקע הזה של פרשיות שעוסקות בהכנות המאד מעשיות לקראת הכניסה לארץ וישוב הארץ מופיע גם עניין קרבנות הציבור, 'תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם' קרבנות הציבור להבדיל מקרבנות היחיד, אופייניות דווקא לחיים בארץ ישראל, יזמות רוחניות של יחידים, התעלות של יחידים, זה גם קיים בחוץ לארץ. מה שמאפיין את החיים בארץ ישראל זה היכולת והסיכוי ליצור התעלות ציבורית, התעלות של אומה. קרבן ציבור הוא קרבן שעניינו הוא שהציבור כולו עולה, כולו שותף בעלייה. עולת תמיד העשויה בהר סיני. עולת התמיד מאפשרת לעם להמשיך ולהחיות בקרבו את מעמד הר סיני ההוא, הלאומי באופן מתמשך לאורך כל ימי חייו ההסטוריים.
ביום ראשון הקרוב, יום י"ז בתמוז, אנחנו נצום בין השאר על כך שבטל קרבן התמיד. זה שבטל קרבן התמיד זהו צער אדיר. עד היום אין לנו את אותה מציאות יום יומית של התעלות ציבורית, התעלות יום יומית של עם שעולה. לא רק יחידים שמתאמצים אלא ציבור שמתחיל את הבוקר בעובדה שבבית המקדש, במרכז הלאומי, נעשתה עליה שמקרינה על הכלל כולו, עליה קולקטיבית. רוח גבית שמניעה אחר כך את כל היחידים בעקבותיה.
הכאב הוא גדול על כך שאין לנו את עולת התמיד. אפשר קצת לרפא את החיסרון בעולת התמיד, על ידי עילוי תמידי שלנו, כל אחד ואחד, בזה שהוא דואג לעילוי תמידי בתורה בתפילה במידות ובמעשים טובים. עולת התמיד אומר רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן היא התרופה לתולעת התמיד, ביטוי דומה גם מופיע בעולת ראיה. תולעת התמיד השוחקת או נוגסת בחיינו הרוחניים והמוסריים מדי יום מקבלת איזון על ידי עולת התמיד שמביאה אותנו גם להרבה שמחה, 'עולת התמיד ונסכה', נסך יין, נסך של רוממות נסך של הליכה בקודש, 'מעלין בקודש ואין מורידין'.
שבת שלום והלוואי שלא נצטרך לצום לא בי"ז בתמוז ולא בתשעה באב.